אתמול, חוקרים ישראלים פרסמו דו"ח מתועד בקפידה המפרט את השימוש באלימות מינית כמרכיב מרכזי במתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 ולאחר מכן במהלך שביים של החטופים. מחברי הדו"ח יידעו את עיתון ה'ניו יורק טיימס' על קיומו, ולפי הדיווחים גם על מועד פרסומו, אך העיתון סירב לסקר את הסיפור.
במקום זאת, בניסיון גלוי (ומוצלח, למרבה הצער) להסיח את דעת הקהל מהממצאים, ה'ניו יורק טיימס' ובעל הטור שלו ניקולס קריסטוף בחרו לפרסם בערב שלפני פרסום הדו"ח מאמר דעה המשווה בין ישראל לחמאס ומטיח האשמות ב"אלימות מינית ישראלית" מצד סוהרים.
כל טענה מהינה להתעללות צריכה להיחקר. יחד עם זאת, הטור של קריסטוף בבירור אינו עומד בסטנדרטים בסיסיים של עיתונאות אתית. למשל, המאמר שלו מסתמך במידה רבה על Euro-Med, ארגון לא ממשלתי קיצוני שמייסדו ויושב הראש שלו, ראמי עבדו, הפיץ שוב ושוב דיסאינפורמציה על ישראל – כולל שקרים המכפישים את המדינה היהודית כסוטה מינית. בפוסט ברשתות החברתיות משנת 2023, שיתף עבדו מפה של מיקומי התרעות על רקטות, והתעקש בשקר כי זו "מפה של עברייני מין רשומים החיים בישראל." הפוסט נותר באוויר עד היום, זמן רב לאחר שהשקר הופרך.
עבדו גם הציג מצג שווא של תמונות ממלחמת האזרחים בסוריה כאילו הן צולמו ברצועת עזה, ובמקום אחר שיקר שחטופים אזרחים המוחזקים בידי חמאס הם חיילים. בתוך כך, יושב ראש מועצת המנהלים של Euro-Med, ריצ'רד פאלק, שיבח בחום ספר אנטי-יהודי מאת אנטישמי ומכחיש שואה ידוע לשמצה, וספג ביקורת ממזכ"ל האו"ם על כך שקידם תיאוריות קונספירציה על ה-11 בספטמבר. למרות פסילתו כמקור מהימן, קריסטוף מצטט את Euro-Med שלוש פעמים בטור שלו.
קריסטוף אינו משתף את הקוראים בכך שמקור נוסף שלו, סאמי אל-סעאי, האשים בעבר גורמים פלסטיניים כי עינו אותו בכלא פלסטיני, אך סתר לחלוטין את גרסתו שלו כששוחח עם איגוד העיתונאים הפלסטיני. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא, עיתונאי בעל סטנדרטים היה לכל הפחות מיידע את קוראיו על ההיסטוריה חסרת העקביות שלו בנושא.
מקור נוסף עליו מסתמך קריסטוף במידה רבה הוא דו"ח של ועדת חקירה של האו"ם, המורכבת משלושה גורמים מוטים שסרחו, שכל אחד מהם התפטר לאחר ביקורת נרחבת על התבטאויותיו האנטישמיות, כגון הטענה שיהודים שולטים ברשתות החברתיות.
אדם אחד שצוטט בטור אף האשים את קריסטוף בסילוף עמדותיו. "לא אימתתי את הטענות הללו", אמר ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט בהצהרה ל'ניו יורק טיימס' שנצפתה על ידי האתר The Free Press. "אין לי שום מידע שתומך בטענות הללו, כפי שאמרתי למר קריסטוף. לכן, מיקום הציטוט שלי לאחר עמודים של האשמות כאלו מסלף את עמדותיי".
לקריסטוף כבר היו דיווחים בסוגיות הומניטריות שהתבררו כשקריים. ב-2014 הוא כתב מאמר שכותרתו "כאשר מקורות אולי שיקרו", שבו הודה כי "הוליכו אותו שולל" על ידי מקור בכתבה העוסקת בסחר במין. הוא כתב מספר מאמרים המשבחים פעיל הומניטרי אחר בעל רקע בדוי.
לקוראי ה'ניו יורק טיימס' מגיע לקרוא כתבה שנבדקה ביסודיות רבה יותר ומדווחת באופן מלא יותר. כעת ראוי ליידע אותם על הבעיות והפגמים הרצופים לאורך מאמרו של קריסטוף. על העיתון לחזור בו מהטענה השערורייתית של קריסטוף, שמגמדת את האונס, הרצח והביתור של אינספור נשים ישראליות – הוא טוען כי "ההתעללות המחרידה שבוצעה בנשים ישראליות ב-7 באוקטובר מתרחשת כעת לפלסטינים יום אחר יום". עליו לחקור את עיתוי פרסום הכתבה, שנראה כי נועד להסיח את הדעת מדו"ח המפליל את חמאס, משמע נועד להגן על חמאס. על העיתון להתייחס להאשמה החמורה כי עמדותיו של אולמרט סולפו. ועליו להכיר ולהתנצל על עבודת המקורות הפגומה ללא תקנה של הכתבה שהוא פרסם.
לפני תשע שנים, באוגוסט 2016, קרא העיתונאי היהודי-אמריקני ג'פרי גולדברג מאמר בעיתון 'הארץ' באנגלית תחת הכותרת: "אנחנו היסטוריוניות יהודיות-אמריקאיות. זו הסיבה שהשארנו את הציונות מאחור". זה היה הקש האחרון עבור גולדברג. הוא שיתף את המאמר ברשת הטוויטר, והוסיף הערה: "למעשה, אני מרגיש בשל להשאיר את 'הארץ' מאחור".
הציוץ של גולדברג עורר סערה ברשת, ורבים מעיתונאי 'הארץ' מחו נגדו והתווכחו עימו. גולדברג הסביר ש"הריבוי של אנטי ישראליות ואנטישמיות נעשה צורם", ש"פשוט עייפתי מלקרוא כל הזמן על הרשעות היהודית בעמוד הדעות", והוסיף:
תראה, כשניאו נאצים שולחים לי מיילים עם קישורים למאמרים ב'הארץ' שטוענים שישראל היא מדינת רשע, אני לוקח הפסקה. מצטער.
נזכרתי באפיזודה של גולדברג כשקראתי את המכתב ששלחה בסוף השבוע אסתר סולומון, עורכת המהדורה האנגלית של עיתון 'הארץ', למנוייה. במכתב, סולומון עושה עבודה טובה להפתיע בזיהוי מקורות האנטישמיות בזמננו, מימין ומשמאל. בשני הצדדים נפוצות בימינו תיאוריות קונספירציה מטורפות על יהודים. ולאחר טבח חג החנוכה על החוף בסידני, אוסטרליה, רבים מכלי התקשורת הליברליים במערב מיאנו להכיר בכך שמדובר במתקפה אנטישמית שכוונה נגד יהודים. ככל הנראה, מתוך חשש שזיהוי יהודים עם קורבנות עשוי להיתפס כתמיכה בציונות והזדהות עם מדיניותה של מדינת ישראל.
מנגד, הימין מסרב להכיר באנטישמיות כשהיא באה מהמחנה שלו, ומתנהג כאילו שנאת יהודים באה רק מכיוון השמאל וקיצוני האסלאם:
זה לא מסביר את הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, או את הרטוריקה האנטישמית המפורשת הגואה בתוך תנועת MAGA – הכוללת תיאוריות קונספירציה של ניצול ושליטה, של יהודים כמקור היסוד של הרוע בעולם – אשר מוגברות מדי יום על ידי ניק פואנטס וקנדס אוונס.
אכן, מילים חזקות. אלא שאז מגיעה סולומון לתכלית המכתב שלה, ושומטת את השטיח מתחת לרגלי האמיתות החשובות שהיא ביטאה. מי שרוצה להתנגד לגל האנטישמי העכור, היא כותבת, צריך לתמוך ולקרוא את 'הארץ':
לכן אני ממליצה לכם להתעמק בסיקור הקפדני והעצמאי של 'הארץ' על מתקפת חנוכה בסידני, המבוסס על מומחיות חסרת תקדים בנושאים המשפיעים על העולם היהודי בפרט ועל דמוקרטיות ליברליות בכלל, הן באוסטרליה והן מחוצה לה, עבור סיקור החדשות שלנו, פרשנויות, ניתוחים, מאמרי דעה, רקעים, פודקאסטים ומדיה חברתית.
עד כאן דבריה של אסתר סולומון. נשאלת השאלה, האמנם 'הארץ' הוא כיום כלי במאבק נגד אנטישמיות? האם דמותו של העיתון השתנתה באופן ניכר מאז הימים בהם ניאו-נאצים שלחו כתבות מהעיתון לג'פרי גולדברג כדי להצדיק את שנאת היהודים שלהם?
'הארץ' כמכשיר להכשרת אנטישמיות
התשובה לכך, כפי שיודע מי שעוקב אחרי העבודה של 'פרספקטיבה' עם 'הארץ', היא לאו מהדהד. העיתון לא מהווה מכשיר במאבק נגד אנטישמיות, אלא להיפך – הוא ידידם הטוב של האנטישמים. הדגמה נאה לכך נתנה סולומון בעצמה, כשדיברה על "תיאוריות הקונספירציה המוגברות על ידי… קנדס אוונס".
קנדס אוונס היא אכן אחת המפיצות המרכזיות של תיאוריות אנטישמיות בימינו. היא גם קוראת נלהבת של העיתון שסולומון עורכת. לפני שנה היא התארחה בתוכניתו של פירס מורגן, שם היא טענה שבנימין נתניהו הוא מפלצת רצחנית המבצעת "שואה" נגד נשים וילדים פלסטינים. כשמורגן העיר לה כי זה בעייתי להסתמך על הרשתות החברתיות בכל הנוגע לעובדות, היא הבהירה:
קנדיס אוונס, אחת מהאנטישמיות הגדולות שטוענת ש״ישראל מבצעת שואה״ בעזה, אומרת שהיא מקבלת את העובדות שלה מ"הארץ"… pic.twitter.com/ribYTzs0XE
כעת אני משיגה את המידע שלי כי עשיתי מנוי ל'הארץ', עיתון ישראלי, כי הם מוחים על זה. הם קוראים לזה [המלחמה בעזה, ש.ב.מ] טיהור אתני… אם עיתונים ישראלים קוראים לזה טיהור אתני, למה אין עיתונאים במערב שיש להם האומץ לקרוא לזה באותו אופן? זה בבירור לא אנטישמיות. איזו סיבה בעולם יש ל'הארץ', עיתון 'הארץ' הישראלי להיות אנטישמי ולרצות בחורבנם של היהודים?
קנדס אוונס, להזכירכם, היא מפיצת תיאוריות קונספירציה אנטישמיות לדידה של אסתר סולומון בעצמה. ואין להתפלא על אהדתה לעיתון, אם זוכרים שהמו"ל שלו, עמוס שוקן, עמד לפני שנה על הבמה באירוע שעיתונו ארגן בלונדון, ושם הצהיר:
[לממשלת נתניהו] לא אכפת מהטלת משטר אפרטהייד אכזרי על האוכלוסייה הפלסטינית. היא מתעלמת מהעלות לשני הצדדים של ההגנה על ההתנחלויות, תוך כדי לחימה בלוחמי החופש הפלסטינים שישראל מכנה טרוריסטים.
"לוחמי החופש", כידוע, מצהירים בעצמם שהם שואפים לחסל את מדינת ישראל כולה, ולהרוג יהודים באשר הם.
כשמעמתים את אנשי 'הארץ' עם העובדה ששונאי יהודים אוהבים לקרוא ולהסתמך על העיתון שלהם, כפי שעשה ג'פרי גולדברג לפני 9 שנים, התשובה הטיפוסית שלהם היא שהם בסך הכל מדווחים ומוחים על פשעיה של ישראל, והם לא אחראים למי קורא את דיווחיהם. מדובר במצג שווא.
זה נכון שבדיווחים ובפרשנויות על מדיניות ישראל, העיתון תמיד יאמץ ויפיץ את השקרים הגסים ביותרנגד ישראל, את הגרסה המרושעת ביותר של הקמת המדינה, ואת הטענות הקשות והמופרכות ביותר על מדיניות ישראל. אבל כאן הבעייתיות בעיתון לא נגמרת. האמת היא שהעיתון הוא חלוץ בהכשרה של אנטישמים ובהפצת טענות אנטישמיות מובהקות כלפי היהודים החיים בישראל ובגולה. ובשנים מאז הביקורת שהשמיע ג'פרי גולדברג, התופעה הזאת רק הלכה והתעצמה. הדוגמאות המובאות בשורות הבאות, כולן מהשנים האחרונות, הן אסופה חלקית בלבד, אך בהחלט מייצגת.
הלבנת אנטישמיות
נתחיל בדוגמה מהזמן האחרון. לפני כחודש וחצי פורסמה בעיתון 'הארץ' כתבה נרחבת ואוהדת אודות "טריבונל עזה" – מעין "משפט עממי" שנערך באוניברסיטת איסטנבול שבתורכיה, שהגיע למסקנה שנקבעה מראש: מדינת ישראל אשמה בביצוע רצח עם בעזה, ושורת פשעים נוספים. הכתב יאיר פולדש, שנשלח לאיסטנבול לצורך סיקור האירוע, הפליג בשבחים אודותיו, ועל העומד בראשו, פרופ' ריצ'רד פאלק, עליו כתב:
פאלק לימד לאורך עשרות שנים משפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון, ובעשור הקודם שימש המשקיף המיוחד לשטחים הפלסטיניים מטעם האו"ם… הוא קיבל בשעתו ביקורת רבה על עמדותיו ועל פועלו, ועל אף מוצאו היהודי – היו שהאשימו אותו באנטישמיות.
מדובר בהצגה שטחית מאוד, החסרה פרטים חיוניים. במכתב ששלחתי לעורכי 'הארץ' בעברית ובאנגלית, כולל אסתר סולומון בעצמה, ציינתי בפניהם שהאשמת פאלק באנטישמיות אינה מופרכת כל כך כפי שניתן להבין מהכתבה: בעבר הוא פרסם בבלוג שלו קריקטורה אנטישמית באופן מובהק. בנוסף, פאלק שיבח והילל את ספרו של גלעד עצמון, בו נכתבבין השאר ש"ייתכן שהיטלר צדק אחרי הכל" , שייתכן ועלילות הדם ההיסטוריות נגד יהודים לא היו כוזבות, וש"ההיסטוריה של רדיפת היהודים היא מיתוס, ואם הייתה רדיפה כלשהי, היהודים הביאו אותה על עצמם". דברי ההלל של פאלק לכתב הפלסתר האנטישמי פורסמו על כריכת הספר.
פרטים אלה, שלא הופיעו בכתבה ב'הארץ', מהווים הקשר חיוני להבנת דמותו של האיש העומד בראש ה"טריבונל"- ומאפשרים לקוראים לשפוט את טיב מסקנותיו. למרבה הצער, עורכי 'הארץ' בחרו שלא ליידע את הקוראים על עברו האנטישמי של ריצ'רד פאלק. למעשה, הם פעלו באותו אופן בו סולומון האשימה כלי תקשורת אחרים: התעלמו כליל מהאנטישמיות הקלאסית המובהקת של פאלק, רק בגלל שהם מסכימים עם הטענות שלו נגד ישראל.
זו לא הפעם הראשונה שב'הארץ' מטייחים אנטישמי משום שהם אוהבים את דעותיו האנטי-ישראליות. הדוגמה נוספת היא כמובן סיפור ידידותו האמיצה של הכתב הוותיק גדעון לוי עם רוג'ר ווטרס, סולן ה'פינק פלויד' לשעבר שהפצת עלילות דם אנטישמיות היא לחם חוקו. החברות בין השניים הגיעה עד לכדי בילוי אינטנסיבי משותף בן יומיים בבית הקיץ הפרטי של ווטרס בניו יורק, וכתבה משתפכת שיצאה מהביקור הזה.
לפני כמה שנים יצא לוי להגנתו של ווטרס על דפי 'הארץ': "אם יש לא־אנטישמי בעולם, ווטרס הוא האיש". הוא הזדעק במיוחד על אלו המאשימים את ווטרס שהשווה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. האמת היא שווטרס ערך את ההשוואה שוב ושוב ושוב. זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר, כתב לוי מכתב פתוח לווטרס, ובהתרפסות מתחנפת הפציר בו שיכיר בכך שגם חמאס מבצע זוועות, וגם ישראלים נרצחים מדי פעם על לא עוול בכפם. ווטרס, כצפוי, התעלם והמשיך במלאכת ההסתה.
הפצת טענות אנטישמיות באופן ישיר
'הארץ' אינו מסתפק בטיוח של אנטישמים שהוא מעוניין ביקרם. העיתון מפרסם טענות אנטישמיות באופן סדיר. מכיוון שהזכרנו כבר את גדעון לוי, נמשיך איתו – לו הניסיון העשיר ביותר בתחום. אך מעבר לחיבתו לעוכרי ישראל למיניהם, לגדעון לוי אין כל בעיה להפיץ בעצמו עלילות וסטריאוטיפים אנטישמיים. בעבר הוא האשים את יהודי בריטניה בנאמנות כפולה – מוטיב אנטישמי מובהק – מכיוון שהם חששו מעלייתו של ג'רמי קורבין.
לפני כשלוש שנים הוא טען ש"הממסד היהודי" יכול לכפות את רצונו על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כשפנינו אליו להסברים, שהרי אין ברוסיה "ממסד יהודי" משמעותי, הוא לא היסס לענות לנו בעלילה אנטישמית נוספת:
בהחלט הממסד היהודי. הממסד היהודי הבינלאומי. גוף עתיר כוח והשפעה.
גם בכל הנוגע להצדקת ארגוני טרור, גדעון לוי לא טומן את ידו בצלחת. בעבר, למשל, הוא שאל על אנשי הג'יהאד האסלאמי "האם מטרתם צודקת?", וענה – "אין צודקת ממנה". מטרת הג'יהאד האסלאמי, נזכיר, היא חיסול ישראל והקמת ח'ליפות אסלאמית על כל השטח שבין הנהר לים, בדרך של מלחמת קודש – ג'יהאד, ופיגועי טרור נגד יהודים באשר הם.
עד להיכן הגיעה חומרת העלילות שמפיץ לוי, יעיד הסיפור הבא. כשקוראים של עיתון ה'גרדיאן' הבריטי התלוננו בפני העורכים על טרמינולוגיה אנטישמית שפורסמה בו – למשל, כינוי של רצועת עזה כ"מחנה ריכוז" – אלה השיבו שאין בכך כל בעיה, כי הרי גם העיתונאי הישראלי גדעון לוי משתמש באותה טרמינולוגיה בדיוק.
לוי הוא ראש וראשון למפיצי הטענות האנטישמיות, אך הוא רחוק מלהיות היחיד. העורכת סולומון מתרעמת על "תיאוריות קונספירציה של ניצול ושליטה"? אולי כדאי שתחליף מילה עם הכותב עודה בשאראת, שטען שארצות הברית היא "מדינת חסות" של ישראל הנאלצת להיאבק על עצמאותה. או עם כתבת התרבות שני ליטמן, שהפליגה בשבחים שהרעיפה על סרט המרוצף לכל אורכו ברפרנסים מלב התרבות, המיתולוגיה והפנטזיה הגרמאנית והנאצית, ואשר בשיאו, כמיטב התעמולה הנאצית, מגיחים חיילי צה"ל כחולדות מתוך חורי הביוב ורצים ברחובות ברלין חבושים בקסדות ועוטים דגל ישראל לכבוש את הרייכסטאג, להחליף את שמות הרחובות מפרידריכשטראסה וחבריו, לרחובות התקומה, העצמאות והכובשים, ולגרש ממנה את תושביה הגרמנים ברכבות. מטרתם הסופית, כמובן, היא לשלוט בעולם כולו.
אם סולומון לא אוהבת כלי תקשורת שמציגים את היהודים "כמקור הרוע בעולם", אולי כדאי שתעיר לכותב יוסי קליין, שקבע שהישראלים "חונכו לשנאת ערבים", ושהם מתאחדים בשמחה סביב רצח ילדים.
ההגדרה נותנת כמה וכמה דוגמאות לאנטישמיות מהי: התנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל; השוואה בין מדיניות ישראל לזו של גרמניה הנאצית; החלת סטנדרט כפול על ישראל; האשמת יהודים בנאמנות כפולה; טענות שהיהודים שולטים בממשלות העולם, ועוד. ואת רובן ככולן של דוגמאות אלו, עיתון 'הארץ' מפרסם על דפיו כדבר של מה בכך, מדי יום ביומו.
אם 'הארץ' מעוניין להצטרף למאבק באנטישמיות, עליו להתחיל בשידוד מערכות כללי במסדרונות המערכת. לשלוח מכתב נרגש למנויים זה פשוט לא מספיק.
כתבה שפורסמה בשבוע שעבר בעיתון האמריקני ה'ניו יורק פוסט', מתארת את טענותיו של פעיל פלסטיני-אמריקאי יליד עזה בשם אחמד פואד אלח'טיב נגד חמאס. הכתבה מאירה זרקור על פוסט של אלח'טיב ברשת X, המלווה בראיות מצולמות, לפיו חמאס הסתיר בכוונה טונות של תחליפי חלב לתינוקות ומשקאות תזונתיים לילדים במחסנים חשאיים של משרד הבריאות בעזה. זאת במטרה להחמיר את משבר הרעב בעזה, ליצור נרטיב של רעב המוני, לפגוע בתדמיתה של ישראל, להפסיק את הפעולות הצבאיות הישראליות ולהכריח את ישראל לחזור למנגנון חלוקת הסיוע של האו"ם – במקום קרן הסיוע ההומניטרי לעזה (GHF) השנויה במחלוקת.
During the worst of the days of the hunger crisis in Gaza in the past six months, Hamas deliberately hid literal tons of infant formula and nutritional shakes for children by storing them in clandestine warehouses belonging to the Gaza Ministry of Health.
עם זאת, ישנו עיתון ישראלי אחד שהיה צריך לפרסם את הידיעה בהרחבה ובהבלטה, כראוי לה. הכוונה, כמובן, היא לעיתון 'הארץ'. לאורך השנתיים האחרונות, 'הארץ' היה כלי התקשורת הישראלי שהתריע שוב ושוב על מחסור במזון לתינוקות ברצועת עזה, וכמעט בכל פעם שעשה זאת הוא הטיל את מלוא האשמה על מדינת ישראל. להלן כמה דוגמאות מייצגות:
כתבה מה-27 למאי המספרת "שגם פורמולה כמעט אי אפשר להשיג"; "מצרכים כגון פורמולה לתינוקות הולכים ונעלמים".
כתבה מה-26 ביוני דיווחה ש"באו"ם ובארגונים האחרים חוששים להכניס מזון יקר, כמו תחליפי חלב לתינוקות ותוספי תזונה רפואיים. המחסור בתחליפים ובתוספים מחמיר את מצבם של הילדים ברצועה".
כתבה מ-28 ביולי מאת ניר חסון, בה מצוטטת ד"ר דורית אדלר שאומרת "גם אם מכניסים עכשיו תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות), מאיזה מים יכינו אותו?" – ומשתמע מכך שעד כה מזון כזה לא היה בנמצא בעזה.
משרד ההסברה בעזה הודיע היום (שבת) כי יש מחסור חמור במזון לתינוקות ברצועה. לפי הודעת המשרד, נשקפת סכנה ממשית לחייהם של יותר מ־100 אלף פעוטות עד גיל שנתיים, ובהם 40,000 תינוקות. המשרד מסר כי אימהות רבות אינן מצליחות להאכיל את ילדיהן במשך ימים ונאלצות להשקות אותם במים בלבד, וכתוצאה מכך פעוטות ותינוקות סובלים מקריסת מערכות, מזיהומים ומפגיעות מוחיות בלתי הפיכות. "מדובר בטבח שקט, מכוון ושיטתי", נכתב בהודעת המשרד. "מדיניות ההרעבה שישראל מנהיגה כבר גובה חיים".
האבסורד זועק לשמיים: בעת ש'הארץ' ציטט את משרד הבריאות של חמאס שהאשים את ישראל ב"טבח מכוון ושיטתי", בעקבות אי-הכנסת מזון תינוקות לרצועה לכאורה, אותו משרד בדיוק גנב ואגר במחסניו כמויות עצומות של אותו מזון.
כותרת כתבה של ניר חסון ב'הארץ' מה-11 ביולי.
כעת אנו יודעים ממקורות פלסטיניים שתחליפי חלב לתינוקות דווקא היו גם היו בעזה, וישראל לא נמנעה מלהכניסם, למרות טענותיהם של שונאי ישראל ברחבי העולם, ש'הארץ' העניק להם במה להשמעת טענותיהם, בתוספת חותמת כשרות ישראלית.
האם החשיפה החדשה אינה מקהה את חודן של טענות אלו? האם התגלית של פואד אלח'טיב לא מוסיפה הקשר חיוני לכל הדיווחים והטענות שלעיל, ושקורא שנחשף רק אליהם ולא לאותה תגלית – ילקה בחסר בהבנתו את המצב בעזה?
אנו סבורים שכן, ושכל אדם עם מעט שכל ישר יסכים עימנו. לכן פנינו לדסק החדשות של 'הארץ', והדגשנו בפניו את הצורך לפרסם את המידע החשוב אודות גניבת והסתרת טונות של מזון לתינוקות במחסני משרד הבריאות של עזה.
לצערנו, נכון לעכשיו 'הארץ' בחר שלא לפרסם את המידע העומד בניגוד לתזה שהוא בנה במשך שנתיים והפיץ אותה לקוראיו, בעברית ובאנגלית.
שוקן טוען שהסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית אינה רק עמדה מוסרית, אלא שהיא תשפר את מעמדה המדיני של ישראל ותביא לסיום הסכסוך עם הפלסטינים. עד כאן שום דבר לא חדש. הבעיה היא ששוקן שוזר במאמרו כמה וכמה שקרים של התעמולה האנטי-ישראלית, שגם הם אינם חדשים כלל – ניתן למצוא כדוגמתם על דפי 'הארץ' מדי יום ביומו, ואנחנו עוסקים בהפרכתם העקבית מזה שנים:
עד כאן אין כל חדש, כאמור. אך מאמרו של שוקן מכיל שגיאה עובדתית נוספת, שכמותה עוד לא פגשנו: שהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה בנובמבר האחרון, היא "זהה" להחלטה 2334 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב-2016. כך כותב שוקן:
מבחינה מעשית, ישראל מנועה מלספח את השטחים הכבושים. הם לא יהיו חלק ממדינת ישראל, וברור שמניעת הקמתה של מדינה פלסטינית נועדה לשמר בידיה שטח אשר לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם החודש (2803), שזהה להחלטתה מדצמבר 2016 (2334), מיועד למדינה הפלסטינית.
ההדגשה שלנו. עד כמה מדובר בטענה מופרכת וחסרת מושג? ובכן, אין צורך בידע מוקדם במשפט בינלאומי בכדי להיווכח בטעות. כל מי שירפרף ביעף על החלטה 2803 מנובמבר 2025 ועל החלטה 2334 מדצמבר 2016, יווכח שלמעט העובדה שישראל והפלסטינים מוזכרים בשתיהן, אין ביניהן כל קשר. שתי ההחלטות שונות מאוד זו מזו הן בתוכנן, הן בסוגיות בהן הן עוסקות, והן בטון בו הן כתובות.
וביתר פירוט:
החלטה 2334 מ-2016 היא החלטת גינוי הצהרתית נגד ישראל על הקמת התנחלויות והרחבתן. היא הרבה פחות רלוונטית לרצועת עזה (וגם אינה מזכירה כלל את עזה), שכידוע ריקה מהתנחלויות ישראליות מאז קיץ 2005. היא מציינת שהבסיס לגינוי מפעל ההתנחלויות הוא שהן פוגעות ב"פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967" – ולכן ניתן לומר שהיא, בניגוד להחלטה שעברה בחודש שעבר, אכן "מייעדת" שטחים למדינה הפלסטינית.
החלטה 2803, לעומת זאת, היא החלטה אופרטיבית הנוגעת לרצועת עזה בלבד ועוסקת ביישום תוכנית השלום של טראמפ. היא אינה מזכירה כלל התנחלויות או את יהודה ושומרון/הגדה המערבית. היא אכן מדברת על "נתיב אמין למדינה פלסטינית", אך לא מציינת מה יהיו הגבולות של המדינה הפלסטינית (למעט ההוראה שישראל לא תספח או תכבוש את רצועת עזה, כפי שהיא התחייבה במסגרת ההסכם). ההחלטה בכלל אינה מגנה את ישראל – אלא מציינת את ישראל כאחד הצדדים להסכם ומתאמת איתה את המשך יישומו.
עמוס שוקן, אם כן, טועה עובדתית בשתי נקודות מרכזיות:
בטענתו שהחלטה 2803 "זהה" להחלטה 2334.
בטענתו שהחלטה 2803 מייעדת למדינה הפלסטינית שטחים כלשהם שישראל מעוניינת לספח.
פנינו למערכת 'הארץ' והפנינו את תשומת ליבה לשגיאה העובדתית הגסה שלא הייתה צריכה לראות אור. למרבה הצער, ב'הארץ' בחרו להותיר את מאמרו של המו"ל על כנו ללא שינוי.
ביום שלישי דיווחה רשת CNN האמריקנית כי לטענת מקורותיה בקהילת המודיעין האמריקנית, ערב תחילת התקיפה הישראלית על תכנית הגרעין האיראנית, איראן הייתה במרחק שנים מבניית נשק גרעיני מבצעי. בניגוד לעמדת ישראל, שאיראן הייתה קרובה להחריד להשגת נשק זה, ולכן היה עליה לתקוף מיד, טענו ב-CNN:
אבל הערכות המודיעין האמריקניות הגיעו למסקנה אחרת – לא רק שאיראן לא חתרה באופן פעיל לפיתוח נשק גרעיני, היא גם הייתה במרחק של עד שלוש שנים מלהיות מסוגלת לייצר ולשלוח נשק כזה למטרה שתבחר, על פי ארבעה אנשים המעורים בהערכה.
מדובר בידיעה רלוונטית לקורא הישראלי, ולכן אין פלא שכמה כלי תקשורת ישראלים דיווחו על הדיווח. בעיתון 'הארץ' נכתב:
המודיעין האמריקאי העריך שאיראן לא פעלה בפועל לפיתוח נשק גרעיני ושנדרשו לה עד שלוש שנים כדי לייצר נשק מסוג זה – כך דיווחה היום (שלישי) רשת CNN מפי מקורות אמריקאיים. הדיווח סותר את עמדת ישראל לפיה איראן מתקרבת במהירות לנקודת האל־חזור ושהתקיפות שלה בשטח איראן נועדו להשמיד את תוכנית הגרעין שלה.
הערכות המודיעין האמריקני הגיעו למסקנה: לא רק שאיראן לא חתרה באופן פעיל לפתח נשק גרעיני, היא גם הייתה במרחק של עד שלוש שנים מלהיות מסוגלת לייצר ולספק נשק שכזה, כך דווח היום (שלישי) ב-CNN.
מה משותף לכל הדיווחים לעיל? שלושתם הרחיבו בציטוטים מהכתבה של CNN אודות נזקי התקיפות הישראליות, חששות אנשי ממשל אמריקנים שכעת לאיראנים יש תמריץ לפרוץ לפצצה, וחוסר היכולת הישראלית (לכאורה) לפגוע במתקן הגרעיני בפורדו.
מה עוד משותף להם? אף אחד מהם לא כלל ולו מילה מההסתייגויות שהכילה הכתבה ב-CNN, שמצביעות כי המסקנה שאיראן רחוקה שנים מייצור פצצה גרעינית אינה חד-משמעית, וכי בקרב האמריקנים קיימות מחלוקות בנוגע אליה. למשל:
בכיר אמריקאי נוסף אמר ל-CNN כי איראן "הכי קרובה שאפשר להגיע לפני בניית [נשק גרעיני]. אם איראן רוצה נשק כזה, יש לה את כל מה שהיא צריכה לשם כך".
או את עמדת פיקוד מרכז האמריקני, בראשות הגנרל מייקל קורילה, לפיה איראן אכן הייתה קרובה באופן מסוכן לבניית פצצה:
לקראת המתקפה האחרונה של ישראל, פיקוד המרכז אמץ לוח זמנים מחמיר יותר, מתוך אמונה שאיראן תוכל להשיג נשק גרעיני שמיש מהר יותר אם תרוץ לעבר מטרה זו, על פי מקור המעורב בדיונים.
מדובר בהערכות התואמות את עמדת ישראל הרשמית, ומצדיקות את יציאת ישראל למלחמה, ש'הארץ', רשת 13 ו- I24 לא טרחו לדווח עליהן לציבור, למרות שהן הופיעו בדיווח המקורי של CNN. ואם זה המצב, אין טעם לצפות מהם לספר על עמדתו המלאה של קורילה, לפיה איראן הייתה במרחק "צעדים ספורים" מפצצה. או על דוח המודיעין האמריקני מדצמבר האחרון, לפיו "איראן דוהרת לפצצה גרעינית"; או המידע המודיעיני עליו דווח בפברואר, לפיו "איראן פועלת לקיצור דרמטי בלוח הזמנים לייצור נשק גרעיני".
חשוב לזכור כי הדלפות כגון זו ש-CNN דיווח עליה באות לעתים מגורמים בעלי עניין, המבקשים להשפיע על המציאות באמצעות הדלפות. למשל, ייתכן והמקורות לידיעה ש"איראן במרחק שנים מפצצה" הם אנשים בעלי השפעה בממשל האמריקני שמעוניינים למנוע מעורבות אמריקנית במלחמה.
זה לא אומר שלא צריך לדווח עליהן, אבל זה כן אומר שיש לתת לציבור תמונה מלאה ומורכבת יותר. לצערנו, כבר אין לנו ציפיות שכאלו מהתקשורת הישראלית.
לפני כמה שבועות פנו אליי… בבקשה לראיון עם ג'קסון הינקל. למרבה המבוכה לא שמעתי מעולם את שמו של הינקל, ובכל זאת נעניתי להזמנה, לאור מספרם הרב של עוקביו.
הריאיון היה קורקטי אך בסיומו סיפר לי הינקל שהוא צפוי לטוס למחרת לצנעא. כעבור יומיים ראיתי אותו ברשתות החברתיות מצולם משם כשהוא חמוש ברובה. כך התוודעתי לדמותו של המראיין.
ככל שהעמקתי לבדוק התברר לי שמדובר באדם שמפיץ ידיעות כזב, כולל ציטוטים שקריים מ"הארץ", ודוגל בדעות חשוכות בעלות אופי אנטישמי, כולל הזדהות מלאה עם חיזבאללה וחמאס.
לאור זאת, אני מבקש להביע חרטה וצער על שהתראיינתי לפודקסט של הינקל, שמפיץ תעמולה לא לגיטימית שמבוססת על כזבים. לא הייתי צריך לעשות זאת.
הודעת ההתנצלות של לוי התקבלה ברשתות בספקנות בריאה ומוצדקת, ובתהייה כללית – האם לוי הוא שקרן או פשוט עיתונאי גרוע?
אם הוא שקרן, אז בעצם הוא הכיר את ג'קסון הינקל וידע במי מדובר כשהתארח בתוכנית שלו. הוא ידע שמדובר באנטישמי מרושע, שתומך בחמאס, הצדיק את טבח השבעה באוקטובר ומעודד טרור נגד יהודים. ללוי פשוט אין שום בעיה עם אנשים כמו הינקל ועם האנטישמיות שהם מפיצים, ורק התרעומת הציבורית גרמה לו להתנצל על הריאיון.
מצד שני, אם גדעון לוי באמת לא ידע מי זה הינקל – עולה התהייה: כיצד ומדוע הוא לא טרח לבדוק? הרי הוא היה יכול לברר מי זה בתוך דקה של חיפוש פשוט בגוגל. ואם אפילו את זה הוא לא עשה, מה זה אומר על עבודתו העיתונאית? העובדות באמת לא מעניינות אותו?
האמת היא, ששתי האפשרויות הן קבילות באותה המידה. מצד אחד, ללוי מעולם לא היו עכבות בכל הנוגע למתן לגיטימציה לאנטישמים, והוא אף מפיץ בעצמו עלילות אנטישמיות חדשות לבקרים. מצד שני, עבודתו העיתונאית היא אכן רשלנית להחריד, ובדיקת עובדות היא הדבר האחרון שמאפיין אותה. זאת ניתן לראות באמצעות לקט מכתיבתו מהשנים האחרונות.
לגיטימציה לאנטישמים, והפצת עלילות אנטישמיות באופן ישיר
לגדעון לוי אין בעיה לקדם שונאי יהודים. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן סיפור ידידותו האמיצה עם רוג'ר ווטרס, סולן ה'פינק פלויד' לשעבר שהפצת עלילות דם אנטישמיות היא לחם חוקו. החברות בין השניים הגיעה עד לכדי בילוי אינטנסיבי משותף בן יומיים בבית הקיץ הפרטי של ווטרס בניו יורק, וכתבה משתפכת שיצאה מהביקור הזה.
לפני כמה שנים יצא לוי להגנתו של ווטרס על דפי 'הארץ': "אם יש לא־אנטישמי בעולם, ווטרס הוא האיש". הוא הזדעק במיוחד על אלו המאשימים את ווטרס שהשווה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. האמת היא שווטרס ערך את ההשוואה שוב ושוב ושוב. זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר, כתב לוי מכתב פתוח לווטרס, ובהתרפסות מתחנפת הפציר בו שיכיר בכך שגם חמאס מבצע זוועות, וגם ישראלים נרצחים מדי פעם על לא עוול בכפם. ווטרס, כצפוי, התעלם והמשיך במלאכת ההסתה.
אך מעבר לחיבתו לעוכרי ישראל למיניהם, לגדעון לוי אין כל בעיה להפיץ בעצמו עלילות וסטריאוטיפים אנטישמיים. בעבר הוא האשים את יהודי בריטניה בנאמנות כפולה – מוטיב אנטישמי מובהק – מכיוון שהם חששו מעלייתו של ג'רמי קורבין.
לפני כשלוש שנים הוא טען ש"הממסד היהודי" יכול לכפות את רצונו על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כשפנינו אליו להסברים, שהרי אין ברוסיה "ממסד יהודי" משמעותי, הוא לא היסס לענות לנו בעלילה אנטישמית נוספת:
"בהחלט הממסד היהודי. הממסד היהודי הבינלאומי. גוף עתיר כוח והשפעה."
גם בכל הנוגע להצדקת ארגוני טרור, גדעון לוי לא טומן את ידו בצלחת. בעבר, למשל, הוא שאל על אנשי הג'יהאד האסלאמי "האם מטרתם צודקת?", וענה – "אין צודקת ממנה". מטרת הג'יהאד האסלאמי, נזכיר, היא חיסול ישראל והקמת ח'ליפות אסלאמית על כל השטח שבין הנהר לים, בדרך של מלחמת קודש – ג'יהאד, פיגועי טרור נגד יהודים באשר הם.
עד להיכן הגיעה חומרת העלילות שמפיץ לוי, יעיד הסיפור הבא. כשקוראים של עיתון ה'גרדיאן' הבריטי התלוננו בפני העורכים על טרמינולוגיה אנטישמית שפורסמה בו – למשל, כינוי של רצועת עזה כ"מחנה ריכוז" – אלה השיבו שאין בכך כל בעיה, כי הרי גם העיתונאי הישראלי גדעון לוי משתמש באותה טרמינולוגיה בדיוק.
רשלנות וחובבנות מקצועית עיתונאית:
את עבודתו העיתונאית של גדעון לוי ניתן לסכם באופן הבא: כתוב כל דבר תעמולה, עלילה ושקר שמקורותיך הפלסטינים מספקים לך, ללא כל ניסיון לבדוק את אמיתות הדברים.
כך למשל, לפני חמש שנים דיווח לוי על סיפור מזעזע של " ילדה מעזה שנלחמה בסרטן מתה לאחר שישראל מנעה מהוריה לבקרה". הוא אפילו לא פנה לתגובה מצה"ל לפני הפרסום. כשאנו עשינו זאת, הסתבר שאביה כלל לא הגיש בקשה להיכנס לישראל. אמה וסבתה דווקא כן הגישו בקשה, בקשתן אושרה, והן ליוו את הילדה. כשהצגנו ל'הארץ' את העובדות, העיתון תיקן את הדיווח השקרי.
לא מדובר במקרה יוצא דופן. זו שיטת העבודה של לוי לאורך השנים. באוקטובר 2021 כתב ש"המאחז אביתר הוקם על אדמות הכפר ביתא", ושמדובר ב"אדמה גנובה שלא הושבה לבעליה". העובדות? לא רק שאין כל הוכחה שאדמות המאחז הן אכן אדמות פרטיות גנובות, אלא שלמנהל האזרחי הוגשו תצלומי אויר המוכיחים שהקרקע לא עובדה לפחות לאורך עשר השנים האחרונות, מה שמונע כל אפשרות להכריז על הקרקע כפרטית.
בינואר שנה שעברה, סיפר לוי לקוראיו על מקרה מזעזע בו צה"ל "שיגר טיל… הישר אל קבוצת צעירים שעמדה על פי העדויות לפי תומה במרכז השכונה". לפי העדויות? נניח. הבעיה היא שארגון החמאס עצמו הודיע שמדובר היה באנשיו שהשתתפו בלחימה נגד כוחותינו.
באותו חודש, לוי התראיין לרשת 'סקיי ניוז' וטען כי באחד מימי הלחימה צה"ל הרג 162 תינוקות ביום אחד. המספר הופיע גם באחת מכתבותיו. מכיוון שידענו שמדובר בשטויות, פנינו ללוי ושאלנו אותו מה המקור שלו. תשובתו: "הנתון הזה הופיע ברשתות החברתיות והוא הגיוני מאוד". אלה הם הסטנדרטים העיתונאיים שיש לנו עסק איתם.
באוקטובר האחרון, דיווח לוי על מה שהוא כינה "ליל האימה במחנה אל פוואר", במהלכו חיילי צה"ל ביצעו לטענתו פוגרום מחריד וסדיסטי בפלסטינים תושבי מחנה ה"פליטים" שבחבל יהודה. הוא כתב על המחנה כמקום רגוע ושליו, והסתיר מהקוראים כי מדובר במדגרת טרור שמופעלות בה מחרטות ליצור אמצעי לחימה; הוא כתב שמוכתר הכפר הוא "איש נעים הליכות שמדבר עברית טובה" ושכח לציין שהוא גם מחבל שריצה 11 שנים בכלא בעוון פעילות טרור. הוא תיאר הרס אדיר שהחיילים זרעו במקום, אך לא הציג לו שום תיעוד, למרות שהתלווה אליו צלם מקצועי; הוא טען שמרואייניו חטפו מכות רצח, אך בצילומים שלהם הם נראים עומדים בריאים ושלמים.
כתבנו אז על שיטת העבודה הקבועה של גדעון לוי:
מידי שבוע הוא מבקש מאיש קשר פלסטיני לשלוח אותו למקום בו ביצעו חיילי צה"ל פשעי מלחמה. מידי שבוע מוליך אותו איש הקשר שלו אל המקום בו בוצע ה"פשע", מפגיש אותו עם "קורבנות" הפשע, לוי רושם מפיהם את ה"פשע" ומפרסמו כמות שהוא, כאמת ללא עוררין, בעברית וכמובן שגם באנגלית.
רבים מהסיפורים האלה, כמו הסיפור הנוכחי, מזינים מכונת תעמולה אנטישמית בינלאומית, שמפיצה אותם ברשתות במטרה להכפיש את ישראל. את הכחשתו הקבועה של דובר צה"ל הוא מצטט בקצרה בסוף הסיפור, כפרט בלתי חשוב בעליל.
לסיכום
חשוב לציין כי המסה העצומה של שקרים, עיוותים, רשלנות עיתונאית ועלילות אנטישמיות המוצגת כאן, היא חלקית מאוד. ארכיון פרספקטיבה מכיל עוד עשרות רבות של דוגמאות מעבודתו של לוי, אותה ניתן לסכם בשני קווים כלליים: קבלה ללא עוררין והפצת של כל סיפור שמקורותיו האנטי-ישראליים מספרים לו; וסגנון פרובוקטיבי המקצין עוד ועוד, עד שאינו בוחל גם בעלילות דם נגד יהודים ותמיכה במי שמפיץ אותן.
There is a Discourse on what we might call email discipline. Here are a few related takes.
There are those who simply don’t respond to email at all. These people are demons and you should pay them no mind.
Relatedly, there are those who “perform” some kind of message about their non-email responding. Maybe they have a long FAQ on their personal website about how exactly they do or do not want to be emailed. I am not sure I actually believe these people get qualitatively more email than I do. Maybe they get twice as much as me, but I don’t think anybody’s reading that FAQ buddy. Be serious.
There are those who believe it is a violation to email people off-hours, or on weekends or holidays, or whatever. I don’t agree: it’s an asynchronous communication mechanism, so that’s sort of the whole point. I can have personal rules about when I read email and these depend in no way on my rules (or lack thereof) about when you send them. Expecting people to know and abide by your Email Reading Rules FAQ is just as silly.
I have an executive function deficit, diagnosed as a child (you know the one), and if you’re lucky, they teach you strategies to cope. I think non-impaired people should just model one of the best: email can’t be allowed to linger. If it’s unimportant, you need to archive it. If it’s important you need to respond to it. You should not have a mass of unopened, unarchived emails at any point in your life. It’s really that easy.
The following are my (admittedly normative) notes on how to introduce a linguistics speaker.
The genre most similar to the introduction of speaker is the congratulatory toast. An introduction should be brief, and the lengthy written introduction should be scorned. The speaker is already making an imposition on the audiences’ time, and for the host to usurp more of this time than necessary is a further imposition on both host and audience.
The introduction is not an opportunity for the introducer to demonstrate erudition, but it can be an opportunity to show wit.
The introduction should be in the introducer’s voice. For this reason, a biography paragraph provided by the speaker should not be read as part of the introduction.
The introduction should be extemporaneous. The introducer can prepare brief notes, but they should fit on a notecard or their hand, and the notes should never be “read”.
Polite humor, brief personal anecdotes (e.g., when the introducer first met the speaker or became aware of their work), and heart-felt superlatives or compliments (one of the nicest introductions I ever received stated that I was “in the business of keeping people honest”) are to be encouraged.
The introduction should state the speakers’ current affiliation and title, if any, but need not list their full occupational or educational history unless it is judged relevant.
Introducers may feel an urge to read the title of the talk when concluding their introduction, but should resist this urge. There is no real need—the audience already has seen the talk title in the program or other announcements, and they can read the slide—and the speaker normally feels the need to read it out loud regardless.
The introduction should conclude with the speaker’s name. In one common style, which I consider elegant, the introducer is careful not to say the speaker’s full name until this conclusion, and uses epithets like “our next speaker” or “our honored guest” earlier in the introduction.
"היסטוריון אסף אלפי ראיות לפשעי מלחמה בעזה. התמונה שמתקבלת מחרידה"
כך קראה כותרת הכתבה הנרחבת של ניר חסון שפורסמה לאחרונה ב'הארץ', ועוררה הדים סוערים בארץ ובעולם. חסון מראיין בה את לי מרדכי, היסטוריון לאירופה של ימי הביניים מהאוניברסיטה העברית, ומצטט את המסמך שחיבר, בו הוא ליקט עדויות וראיות לכאורה לנפשעותה של המלחמה בעזה:
המסמך שחיבר מרדכי, "עדות על חרבות ברזל", הוא התיעוד השיטתי והמפורט ביותר בעברית (המסמך נכתב במקביל גם באנגלית) של פשעי המלחמה שמדינת ישראל מבצעת בעזה וכתב אישום חריף המכיל אלפי סעיפים כלפי צה"ל והחברה הישראלית. הגרסה השישית והאחרונה עד כה של המסמך כוללת יותר מ–100 עמודים ויותר מ–1,300 הערות שוליים שמפנות לאלפי מקורות, סרטונים, דוחות, תחקירים, כתבות וצילומים.
אכן, מדובר בתיאור המעורר אי-נחת. הסכסוך עם הפלסטינים אמנם אינו תחום מומחיותו של ד"ר מרדכי, אך הדעת נותנת שהכשרתו כהיסטוריון מעניקה לו את הכלים האקדמיים לבחון ראיות ולהגיע למסקנות על בסיסן. גם המספרים המרשימים המתוארים בכתבה – מאות ואלפי מקורות – גם כן נוסכים עליו נופך של אמינות.
הבעיה, כמובן, היא שבחינת כל המקורות והעדויות שנאספו תדרוש עבודה רבה אף יותר מזו שנדרשה כדי לאסוף אותן. לכן מצופה מאיש האקדמיה להיזהר במקורותיו ולבחון אותם היטב, כי מציאת רבב בכמה מהם עלולה להטיל דופי קשה באמינות המחקר שלו.
כפי שנראה פה, ד"ר לי מרדכי לא נזהר במקורותיו. הוא אסף מן היקב ומן הגורן כל מקור שיסייע לו להוכיח את המסקנה אליה הוא הגיע מראש – שישראל מבצעת בעזה ג'נוסייד ופשעים קשים רבים נוספים ללא הצדקה. ולאחר שהוא סיים לאסוף אותם ולארוז אותם יפה, בא כתב 'הארץ' ניר חסון וחזר עליהם כתוכי, ללא כל ביקורת עיתונאית מינימלית.
וכך, הכתבה שפורסמה במוסף היוקרתי של העיתון צריכה לשמש כתב אישום נגד האמינות של שני האדונים הללו.
ארבעה סוגי טענות
את הטענות, ההאשמות והמקורות הרבים המופיעות במסמך של לי מרדכי, ובכתבה של ניר חסון, ניתן לחלק באופן גס לארבעה סוגים עיקריים.
הסוג הראשון הוא אנקדוטלי, וכולל עדויות, טענות, תמונות וסרטונים שנלקחו מהרשת בנוגע למה שישראל מבצעת בעזה. כפי שציין בן דרור ימיני, מדובר בסוג הנרחב ביותר – המסמך מפנה לציוצים ברשת החברתית X לבדה כ-500 פעמים. מה ההפניות הללו כוללות? חלקן כוללות עדויות וסיפורים שניתן להאמין להם, או שלא. חלקן הן תעמולה אנטי-ישראלית בוטה של חשבונות תומכי חמאס ידועים, הכוללת טענות שונות ומשונות ללא כל הוכחה.
ולמען הסר ספק, חלק בלתי מבוטל אכן כולל ראיות להרס רב, הרג וסבל אנושי בלתי מבוטלים. איש אינו חולק על כך שהם מצויים בעזה בכמויות גדולות. השאלה היא האם היה ניתן להימנע מהם בהינתן מטרות המלחמה, והאם ישראל טובחת באוכלוסייה באופן מכוון במטרה להגדיל את האבדות האזרחיות בקרב הפלסטינים. הסרטונים לא עונים על שאלות אלה, גם אם ניר חסון מתאר את המופיע בהם בפאתוס רב.
הסוג השני של טענות ומקורות כולל הפניות רבות לתחקירים וכתבות שפורסמו בכלי תקשורת ברחבי העולם. ניר חסון כותב:
ישראלים שיבקשו לערער על המסמך של מרדכי בטענה שהוא מתבסס על מדיה חברתית או דיווחים לא מאומתים, יצטרכו להתמודד עם העובדה שהוא מבוסס גם על עשרות תחקירים מכמעט כל כלי תקשורת מערבי שמכבד את עצמו. כולם בחנו אירועים במלחמה בסטנדרטים עיתונאיים מחמירים וגילו זוועות
על אילו כלי תקשורת מדובר? הרשת הקטארית אל-ג'זירה מככבת שם ( 18 הפניות), ולי מרדכי מקבל כל טענה שלה ככזה ראה וקדש, אך גם כלי תקשורת מערביים כגון ה'וושינגטון פוסט', 'ניו יורק טיימס', CNN ועוד.
האם צריך לבטל את כל התחקירים הללו כלאחר יד? בוודאי שלא. האם צריך לקבל את מסקנותיהם ללא ביקורת? גם כן לא. ההטיה האנטי-ישראלית של רבים מהם היא ידועה ומתועדת, ואם מתעלמים ממנה, מקבלים טענות חסרות שחר ומביכות כמו דברים אלו של ד"ר מרדכי:
קשה יותר לעשות זאת [להתווכח] עם הררי העדויות היותר מבוססות. ככה למשל עשרות רופאים אמריקאים שהתנדבו בעזה דיווחו שכמעט מדי יום הם ראו ילדים שנורו בראשם, איך אפשר להסביר את זה? האם אנחנו בכלל מנסים להסביר או להתמודד עם זה?
עשרות רופאים דיווחו על ילדים שנורו בראשם! איך ננסה להתמודד עם זה? ובכן, חוקר CAMERA גלעד עיני ניסה להתמודד עם הכתבה שהופיעה ב'ניו יורק טיימס'. הוא הלך ובדק מי הם הרופאים שטענו זאת, ומה הם אמרו במקומות אחרים. הבדיקה שלו העלתה סתירות בלתי אפשריות בעדויות של רבים מהם; הוא מצא כי הם נתפסו בשקרים ובהפצת עלילות אנטישמיות בעבר; ובאופן כללי, שהם לוקים בבעיות אמינות קשות ושאין סיבה להאמין להם. ד"ר מרדכי לא עשה את העבודה הבסיסית הנדרשת מאיש אקדמיה – הוא לא טרח לרגע לבדוק את המקורות שלו.
נתוני האבדות בעזה
הסוג השלישי של טיעונים נוגע לנתוני האבדות של הפלסטינים בעזה, והיחס בין הרוגים אזרחים ללוחמים בקרבם. ניר חסון כותב, בהסתמך על לי מרדכי:
אפשר לקחת למשל את שאלת מספרי ההרוגים. מלחמת 7 באוקטובר היא המלחמה הראשונה שבה ישראל לא טורחת כלל לספור בעצמה את ההרוגים בצד השני. בהיעדר מקור אחר נסמכים כולם… על דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני שנחשבים אמינים למדי. ישראל מצִדה מקפידה להכחיש את המספרים של משרד הבריאות הפלסטיני, וכלי תקשורת ישראליים יקפידו לציין שמדובר בדיווח שמקורו ב"משרד הבריאות של חמאס".
הבנתם מה הם טוענים? מכיוון שלישראל אין גרסה משלה למספר ההרוגים הפלסטינים, אין לנו ברירה אלא להסתמך על הנתונים של משרד הבריאות העזתי, שהוא אכן לכל דבר ועניין "משרד הבריאות של חמאס", ונדרש לא יותר מקמצוץ של שכל ישר על מנת להכיר בכך שיש לו אינטרס ראשון במעלה לנפח את מספרי ההרוגים הפלסטיניים ככל הניתן, ובמיוחד את מספרי ההרוגים האזרחיים, ובמיוחד את מספרי הנשים והילדים מקרבם.
לי מרדכי מרחיב את הטענה:
אחרי שעושים את העבודה השחורה ומבינים את המספרים קצת יותר, העניין מתחיל להיות לא כמה פלסטינים מתו, אלא למה ואיך הציבור הישראלי עדיין מפקפק במספרים האלו אחרי יותר משנה של מלחמה ובניגוד לכל הראיות
ובכן, הציבור הישראלי מפקפק במספרים האלו כי הוא מבין שאין סיבה להאמין להם. הוא יודע שהארגון שלא בחל בביצוע זוועות השבעה באוקטובר, לא יבחל בעיוות נתוני אבדות. ואכן, מי שבניגוד לד"ר מרדכי "עשה את העבודה השחורה" ובדק את הנתונים בעיניים ביקורתיות, הגיע למסקנה שהנתונים אכן מנופחים ומעוותים.
לאורך המלחמה כמה וכמה חוקרים ומומחים בדקו את הנתונים שמשרד הבריאות החמאסי מפרסם. כאן ב'פרספקטיבה' כתבנו על כמה מהם. ניתוח מקצועי של הנתונים מעלה כי מספר ההרוגים הכולל גדל עם הזמן באופן בלתי מתקבל על הדעת; שיחסי הנשים והילדים חסרי כל מתאם ביניהם, בניגוד למה שניתן היה לצפות; שבניגוד לכל היגיון, בין מספר הנשים והגברים שנהרגו מדי יום יש מתאם שלילי; שחלק ניכר מהאבדות המדווחות מקורן ב"דיווחי תקשורת" חסרי שקיפות ונטולי אמינות, ובהם – הפלא ופלא – שיעורי ההרוגים הילדים והנשים מרקיעי שחקים; ועוד ועוד אנומליות, המעידות כי הנתונים המדווחים עוברים מניפולציות בוטות לצרכי תעמולה.
רצה הגורל, וכמה ימים לאחר פרסום כתבתו של ניר חסון יצא לאור מחקר מקיף נוסף על נתוני האבדות בעזה, מאת מכון המחקר Henry Jackson Society. מסקנותיו מאלפות. אלפי מקרים של מוות טבעי נרשמו כאזרחים שנהרגו מאש צה"ל; הרוגים גברים שנרשמו כנשים; הרוגים רבים שגילם "תוקן" כלפי מטה על מנת להגדיל את הנתון של ילדים הרוגים; ועוד.
ד"ר לי מרדכי, מיותר לציין, אינו מזכיר ואינו מתייחס לאף אחד מהמחקרים האלה. בכל שיטוטיו באינטרנט בחיפוש אחר ראיות לפשעיה של ישראל, הוא לא נתקל בהם. או שאולי – וזו רק השערה – הוא דווקא נתקל בהם ובחר להתעלם מהם, על מנת שיוכל להטיח בישראלים שהם מתעלמים ממה שקורה בעזה?
Mordechai adores pro-Hamas source Euro-Med, citing them 40 times. It claims 92% killed in Gaza are civilians which ridiculously would mean only 2,500 combatants killed of 31,500 total. Euro-Med and its leaders support Hamas, see thread for proof. 6/ https://t.co/eKsIB6dcinpic.twitter.com/BiQkW0XVPP
על מי מרדכי כן מסתמך? בין השאר, על הטענה המגוחכת של הארגון האנטי-ישראלי Euro-med לפיה 92% מההרוגים בעזה הם אזרחים. טענה זו ניתן לקבל רק אם סבורים שצה"ל עושה כמיטב יכולתו להימנע מפגיעה באנשי חמאס. היא עוד יותר מגוחכת לאור הצביעות שחושפים הדברים הבאים:
גורמים ישראליים בכירים אישרו בעצמם את המספרים של משרד הבריאות הפלסטיני. כמה בכירים? ראש הממשלה נתניהו בעצמו. ב–10 במרץ, למשל, אמר נתניהו בראיון שישראל הרגה 13,000 חמושים של חמאס והעריך שעל כל חמוש נהרגו 1–1.5 אזרחים. כלומר שברצועה נהרגו עד אותו זמן, על פי ראש הממשלה הישראלי, בין 26,000 ל–32,500 בני אדם. באותו יום העריך משרד הבריאות הפלסטיני את מספר ההרוגים ב–31,112, כלומר בתוך הטווח של נתניהו.
נפרק את מה שד"ר טוען: ישראל אינה מפרסמת גרסה משלה למספר האבדות הפלסטיניות במלחמה, ולכן אין לנו ברירה אלא לקבל את הנתונים שמפרסם חמאס. לעומת זאת, חמאס אינו מפרסם נתונים כלשהם על מספר חבריו שנהרגו בקרבות, אבל זה לא אומר חלילה שאנחנו צריכים לקבל את גרסתה של ישראל – להיפך, אנחנו צריכים לקבל גרסה של ארגון פרו-חמאסי, לפיה כמעט כל ההרוגים בעזה הם אזרחים.
אבל זה לא עובד ככה. לפי שיטתו של לי מרדכי עצמו, העובדה שחמאס סופר את כל הרוגי עזה כאזרחים, ואינו מספר כמה מאנשיו נהרגו, צריכה להוביל אותנו למסקנה שהנתונים הישראליים הם אמינים. נשאלת השאלה, האם היחס של 1 עד 1.5 אזרחים הרוגים לכל מחבל הרוג הוא סביר, או שמא הוא מעיד על פשעי מלחמה נוראיים שישראל מבצעת? לשם כך יש לערוך השוואה לסכסוכים אחרים בעולם. וזו הנקודה בה לי מרדכי פשוט מאבד כל שארית של הגינות אינטלקטואלית.
השוואות בינלאומיות
ההשוואות שלי מרדכי עורך הוא הסוג הרביעי של טענות במסמך שלו. ניר חסון כותב:
מרדכי דוחה על הסף את הטענה, השגורה בקרב ישראלים, שלפיה מה שקורה בעזה לא כל כך גרוע ביחס למלחמות אחרות.
כאן הכתבה עוברת לשלל טענות, שאת רובן ניתן להפריך באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. למשל:
מהמסמך ניתן ללמוד, למשל, שמספר הילדים שנהרגו בעזה גדול מסך כל הילדים שנהרגו במלחמות בכל העולם בשלוש השנים שקדמו לה.
מדובר בטענה בלתי נכונה בעליל. היא אכן עולה וחוזרת על ידי תועמלנים פרו-פלסטינים, אך זה לא הופך אותה לנכונה. מרדכי וחסון פשוט לא לקחו בחשבון שברבים מסכסוכי העולם, הגופות נערמות בכמות ובקצב שאינו מאפשר לסדר את הנתונים כהלכה, ולכן הילדים שנהרגו כלל אינם נספרים. מי שחוקר מלחמות וסכסוכים אמור לדעת זאת; למי שמעתיק ומדביק "נתונים" שמצא באינטרנט, נוח להתעלם מכך.
הנה דוגמה אחת. במלחמת האזרחים שהשתוללה במחוז תיגראי שבאתיופיה מנובמבר 2020 עד נובמבר 2022, נהרגו לפי ההערכות בין 300 ל-600 אלף אזרחים. מספר זה אינו כולל כ-100 אלף לוחמים שנהרגו בקרבות, משני הצדדים. בהינתן שהגיל החציוני באתיופיה נמוך מ-20, אין ספק שמספר הילדים שנהרגו שם גדול לפחות בסדר גודל ממספר הקטינים שנהרגו בעזה, שגם הוא כולל נערים רבים שלחמו ופעלו בשורות חמאס.
מספר העיתונאים שנהרגו בעזה גבוה יותר ממספר העיתונאים שנהרגו בכל מלחמת העולם השנייה
תחקיר של "הוול סטריט ג'ורנל" חשף כי ישראל הטילה על עזה פי שבעה יותר פצצות בשלושת החודשים הראשונים למלחמה, מאשר מספר הפצצות שהוטלו על ידי ארה"ב במשך שש שנים בעיראק
אלא שאותן "שש שנים בעיראק" הן 2004 עד 2010, והן נבחרו באופן שרירותי. המלחמה בעיראק החלה במרץ 2003, ובשמונת השבועות הראשונים שלה ארה"ב הטילה יותר פצצות מאשר ישראל בעזה!
במתקני הכליאה הישראליים מתו בשנה האחרונה 48 עצירים, לעומת תשעה עצירים בכל 20 שנות קיומו של כלא גוונטאנמו.
אלא שבכל שנות קיומו של גוואנטנמו שהו בו כ-780 עצירים בסך הכל; לעומת זאת, בישראל נכון לעכשיו ישנם כעשרת אלפים אסירים ועצירים ביטחוניים. היכן הבסיס להשוואה? התשובה ברורה – אין כל בסיס להשוואה ולי מרדכי מעולם לא ניסה למצוא בסיס שכזה.
סיכום: נתוני ההרוגים במבט השוואתי
ולבסוף אנו מגיעים לדובדבן שבקצפת, שממילא מעקר את ה"מחקר" של לי מרדכי מעוקצו:
ההשוואה הזאת נראית רע גם מבחינת מספרי ההרוגים. כוחות הקואליציה בעיראק הרגו במשך חמש שנים 11,516 אזרחים. ב–20 שנות המלחמה באפגניסטן נהרגו 46,319 אזרחים. לפי הערכות המקלות ביותר עם ישראל, בעזה נהרגו עד כה כ–30,000 אזרחים.
נשאלת השאלה, מדוע לפרסם נתונים מספריים מוחלטים ולא יחסיים של אזרחים הרוגים? מדוע להשוות בין מספר אזרחים כולל בין המלחמה בעזה לבין שתי מלחמות שונות מאוד, בעלות מתארי לחימה מגוונים יותר (עירוני ולא עירוני)? ואיזה ציון ד"ר מרדכי היה מעניק לסטודנט שמשווה בין תפוחים לתפוזים בלי לנסות לבנות בסיס מוצק להשוואה?
כמו כן, המספר של 30,000 אזרחים הרוגים בעזה הוא אינו "ההערכה המקלה ביותר עם ישראל". אם לוקחים את המספר של חמאס לפיו עד כה נהרגו 45,000, ומוסיפים את הערכת צה"ל (שלפי המחקר של מכון הנרי ג'קסון, היא סבירה ואמינה) ש-18 עד 20 אלף מתוכם היו מחבלים, הרי שמספר האזרחים ההרוגים בעזה הוא נמוך יותר.
חשוב מכך, את המלחמה בעזה יש להשוות למקרים אחרים של לוחמה בשטח עירוני. ויש גם לקחת בחשבון את העובדה שחמאס התחפר ונטמע בכל התשתיות האזרחיות ברצועה, ובכוונת מכוון אינו מאפשר להילחם בו מבלי לגרום לאבדות אזרחיות רבות.
וכשעושים את ההשוואה הזאת, מצבה של ישראל מצוין. לפי קולונל ריצ'רד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן – סמכות גבוהה לתחום קצת יותר מההיסטוריון של ימי הביניים – בלוחמה העירונית בעיראק הרגו כוחות הברית שלושה אזרחים על כל לוחם אויב, ובאפגניסטן הם הרגו חמישה אזרחים פר לוחם. ושם, הוא מציין ביושר, האויב היה מחופר ומאורגן הרבה פחות מאשר חמאס בעזה.
אז כן, הסברה הרווחת בקרב ישראלים, לפיה ישראל במצב טוב בהשוואה בינלאומית, היא נכונה ומדויקת. אין פלא אם כן, ויש לשוב ולהזכיר זאת, שהקונצנזוס בקרב מומחי צבא וחוקרי מלחמות מערביים הוא שישראל נלחמת באופן הומני, משתדלת ככל הניתן להימנע מפגיעה לא הכרחית באזרחים ופועלת לפי חוקי המלחמה.
חוות הדעת האלה, שכבר פירטנו אותן בעבר, זמינות באינטרנט לכל דורש. כל אדם המבקש ללמוד על המלחמה בעזה באופן הוגן, ייתקל לפחות בחלקן וייאלץ להתמודד עימן.
זה לא המצב אצל מי שניגש למלאכה בעיניים אנטי-ישראליות, במטרה ללקט כל שביב מידע אנטי-ישראלי שהוא מצליח לשים עליו את ידיו. זה נכון לד"ר לי מרדכי; וזה נכון שבעתיים לניר חסון ולעיתון 'הארץ'.
ואני כבר חשבתי שלראשונה נסיים פה שנה קלנדרית בלי פוסט.
בכל מקרה, שבירת שתיקה כזאת מחייבת טיפול בנושא שעל הפרק, וברוך השם ישנם המוני המונים כאלה (סקיבידי), אז לא אאכזב את קהל הקוראים ואדון בספר שיצא לאור ב-1985.
בזה הספר, גלאפגוס לקורט וונגוט, מציג המחבר כל מיני דמויות ולחלקן מקדים כוכבית. עד מהרה הכוכבית מוסברת:
המשמעות של הכוכביות היא להבהיר לנו שהדמויות האלה ימותו בטרם תשקע השמש.
אוקיי, עוד שטיק וונגוטי שנצטרך להתרגל אליו. אך בחלוף כמה פרקים (אנחנו עדיין מאוד מוקדם, אלו אינם ספוילרים רציניים) מופיעה הפסקה הזו וחורקת ליובל מספיק כדי לכתוב על זה פוסט:
הממ. יכול להיות שיותר מדי שנים של התעסקות בבעיות כמו תיוג ישויות ופתרון קורפרנס קצת דפקו לי את המוח, אבל מוזר לי שהמחבר מייצג את המוות באמת אך ורק באמצעות השם של הנפטר. במקרה הזה, השם ממש מפורשות לא מדבר על האדם אלא על השם עצמו! לא דה רה, אלא דה-דיקטו! (מה זאת אומרת אתן לא זוכרים? דיברנו על זה רק לפני 13 שנה. על היום.) באיזשהו מקום אני חושב שכוכבית לפני המילים hotel manager היתה מתחברת לי יותר טוב, אבל זה בבירור לא משהו שהגיוני לעשות אותו רק פעם אחת, ולא מתקנם לעשות אותו עם כל אזכור של כל אחת מהדמויות חסרות המזל! ולא זו אף זו, יובל, אלא שהמחבר היה אפילו מאוד ברור בציטוט הראשון שהבאת כאן לגבי זה שהוא יסמן certain names. אז מה אתה רוצה לעזאזל מ*קורט וונגוט?
לא יודע יובל, אני רק רוצה שכוכביות שתפקידן להגיד משהו על הדמות לא יגידו משהו על השם, כי למה להגיד משהו על השם, למי אכפת מהשם, מי שמת זו הדמות, אוף.
בקיצור נראה שסיימנו פה עם פוסט בלי איזו מסקנה, נקווה לקצת יותר ב-2025. חנוכה שמח.
ולעניין הטענה שניתן לשכפל את ההסכם בצפון גם לחזית הדרום:
ההסכם בצפון מעניק לישראל דרישות יסוד שאין שום אפשרות "לשכפלן" לדרום.
לפי ההסכם בצפון,
כוחות הצבא והביטחון הרשמיים, יהיו הקבוצות החמושות היחידות שייפרסו דרומית לליטני
(הכוונה לכוחות שיפעלו בחסות אמריקנית)
ההסכם בצפון גם מבטיח
פירוק כל המתקנים הבלתי-מורשים המעורבים בייצור נשק באזור הדרומי לליטני ומניעת הקמת מתקנים כאלה בעתיד.
ופירוק כל התשתיות והאתרים הצבאיים והחרמת הנשק הבלתי מורשה דרומית לליטני
לעומת זאת, ההסכם בדרום, לפי תכתיבי חמאס מהם לא נסוג, מחייב את ישראל להסכים לשימור מעמדו של חמאס כגורם הכוח המרכזי ברצועת עזה, לאפשר לאנשיו לצאת מהמסתור ולחזור לשגרת פעילותם בלי לחשוש מפעולות סיכול של ישראל, לאפשר את שיקום יכולותיו הצבאיות, ולממש גם בזירת יו"ש את רווחיו הפוליטיים מהמלחמה.
כלומר ההיפך הגמור. בצפון הסכים חיזבאללה להיות מסולק מכל קו המגע עם ישראל ברצועה עצומה לאורך קרוב למאה קילומטרים וברוחב עשרות קילומטרים, כלומר מהליטני ודרומה.
בדרום דרש חמאס לחדש את פעילותו הטרוריסטית בכל רחבי הרצועה ללא הגבלה.
בנוסף, מכתב הצד האמריקני שנלווה להסכם בצפון הוא ערובה לזכותה של ישראל לחדש את הלחימה במקרה של הפרת ההסכם.
בדרום דרש חמאס ערובה אמריקנית להיפך הגמור – איסור על ישראל לחדש את הלחימה בכל מצב ובכל תנאי, גם לנוכח התעצמות חמאס ותנועה חופשית של מחבליו בכל רחבי הרצועה.
ולסיכום:
הטענה שניתן "לשכפל" את ההסכם מהצפון גם לדרום, היא במקרה הטוב אשליה נאיבית של מי שמנותק מהמציאות ואינו מכיר את הפרטים הבסיסיים,
ובמקרה הסביר שקר בוטה הבורא מציאות דמיונית, במטרה להאשים את ממשלת ישראל בסירוב חמאס ללכת לעסקה.
וכידוע ומוכח כאן באתר זה מאות ואלפי פעמים בעשור האחרון – בריאת מציאות דמיונית היא מפעלו המרכזי של 'הארץ' מזה שנות דור.
George Kingsley Zipf is famous for his work on the power-law distribution of word frequencies, which has come to be known as Zipf's Law. And he's also known for the related "Law of Abbreviation", and the hypothesized balance between effort and efficacy.
In the present study we shall attempt to show in preliminary outline how the rate of repetition of words in the stream of speech may be useful not only in indicating what we shall presently define as "time-perspective" but also in elucidating what we shall presently refer to as "semantic balance" – two terms of potential significance in the understanding of personality variants.
"Personality variants?" Wait for it…
That paper's Figure 2, which presents its main empirical evidence about word-repetition intervals, gives us a clue about why the initial uptake for this idea was so slow:
Caption: The Number of Intervals of Like Sizes (in Terms of Pages) between the Repeitions of Words Occurring Five Times in James Joyce's Ulysses with Interval-Sizes Taking on Integral Values from 1 Through 50 Pages Inclusive.
Zipf could start from published word-count data in that case — M.L. Hanley's 1937 Word Index to James Joyce's Ulysses — but the analysis was still a labor-intensive addition to Hanley's labor-intensive foundation. Digital text and computer analysis make such analyses easy today, by comparison, though few have done it. More on that in a later post.
For now, I want to share with you a striking (or maybe weird) idea that occupies most of Zipf's 1945 paper, presenting a mathematical model for a demon ringing a set of bells.
Zipf introduces his bell-demon this way:
Let us take n bells that are equivalent in size and equally difficult to ring, and then let us attach them to a long straight board in such a manner that the bells are equally spaced along the board. At one end of the board we shall place a blackboard ruled with n-columns for the respective bells; and we shall also station a demon there to act as bell-ringer. The demon must ring one bell once each second of .time, and after he has finished ringing a bell once he must return to the blackboard to record that fact in the bell's column. Thus in order to ring one bell 10 times, or 10 bells once each, he will make 10 round trips down the board and back in the space of 10 seconds, and will have 10 marks therefor on the blackboard. (And we shall ask the demon to make his round trips over shortest distances).
This analogue is interesting for many reasons. First of all the demon's work, w, in terms of making a round trip to ring a given bell, will increase in direct proportion to the bell's distance, d, from the blackboard (or w = d). And since the distance of the respective bells increases integrally from the blackboard (i.e., ld, 2d, 3d, ….., nd), it follows that the bells are arranged in respect of the the demon's work, w, in getting to and from them according to the simple series, lw, 2w, 3w, ….. , nw . .
Now if we ask our demon to ring each bell with a frequency, f, that is inversely proportionate to the round-trip work involved, or in equation form, $w X f = C$, he will ring the closer (and easier) bells proportionately more often than the distant (and harder) bells. And since the ranked-frequency in decreasing order, r, with which each bell is rung will be equal to the bell's w above, we come upon the familiar equation:
(1) $r X f = C$
However if we now ask the demon to ring all bells according to Equation 1 but to stop after he has rung the nth and farthest bell once (n = C) and after he has rung all other bells their allotted times, then the n bells will have been rung approximately according to the equation
in which $F\cdot Sn$ represents the total of round trips made (as well as the total number of running seconds of time) and where $F$ represents the total number of times the nearest bell is rung, and where $\frac{F}{n} = 1$ (or, if you will, where $F = n$), with p omitted above because it equals 1.
This gives him his power law for the counts of individual bells, but so far, it puts no constraint on their inter-ringing intervals. As he observes:
Of course the above equation puts no restriction upon the order in which the demon rings the bells. Thus he may ring the nearest bell its allotted $F$ times before ringing the 2nd nearest bell its allotted $F / 2$ times, and so on progressively down the board until he has rung the nth and farthest bell a single time. In short he might always ring "the easiest remaining bell first," while postponing as long as possible the more distant and. hence more difficult bells. The chief drawback of ringing "the easiest first" is that the demon will be forced to run faster and faster, and therefore to work at an ever increasing rate, as he proceeds farther and farther down the board, if he is to complete each round-trip within the prescribed second. And in so doing he will be unevenly distributing his work over time with the risk of collapsing before he gets the nth bell rung.
So he adds a policy to optimize the demon's effort:
In order to correct this uneven distribution of work over time, we may ask the demon to distribute his work as evenly as possible over time while still ringing his bells according to Equation 3. Yet as soon as he does distribute his work evenly over time, he will automatically ring the bells in such a way that the sizes of the interval, $I_{f}$, between the respective repetitions of the bells will approximate the equation:
(4) $N^{p} \cdot I_{f} =$ a constant
with the exponent, $p$, equal to 1.
For more demonic mathematics about "balancing the frequency of easy acts against the rarity of difficult acts", read the paper, if you're interested. For present purposes, let's jump to Zipf's observation about the "abnormal time-perspective […] represented by the median 1.20 slope of Joyce's Ulysses […] which suggests a slightly abnormal preference for longer intervals".
Thus having once "rung a bell," Joyce tends systematically to avoid its repetition abnormally. In other words, events of the past (as represented by words) seem to be systematically more remote from the present than is actually the case with 1.00 time-perspective. Although this general type of over-long time distortion is probably not infrequent among those personalities who focus their attention primarily upon the present moment, it is interesting to note that this particular distortion of time is found in a novel that is characterized for just that attribute (if we may so interpret the words, "stream of consciousness" writing).
And now the punch line:
Other types of time-perspective — and not necessarily linear — can be defined in terms of the bell-analogy, yet there is one we mention cursorily lest it be ignored. we refer to the case in which the demon saves work and simplifies the problem of distributing his work evenly over time by simply bending the straight board into a quasi-arc. In this fashion the distant bells become nearer, and the demon can take short-cuts to them. This type of time-distortion we shall call schizophrenic unbalance and we shall treat it in greater detail in a future publication.
Time-perspective, in terms of the distribution of minimalized work over time (with all its endless ramifications) would seem to be an inviting topic for the study of the normal and abnormal of human mental behavior.
As far as I can tell, Zipf never actually treated "schizophrenic unbalance […] in greater detail in a future publication". This may be because he died in 1950 at the age of 48.
Nor did anyone else follow up on inter-word repetition statistics as a sign of "schizophrenic unbalance", at least not using the same phrase — though their are some adjacent things, like this paper, and commenters may be able to point us to others.
Zipf's metric was the interval (in pages) between two occurrences of the same word, e.g. the word "accurate" occurs in the novel Ulysses on pages 434, 575, 590, 605, and 615, yielding intervals of 141, 15, 15, and 10 pages.
Todder et al. measure the interval in seconds between successive words (whatever they are) in the stream of speech, so that the production in TIMIT of SA1 by speaker FLNH0
0.188 0.378 she
0.378 0.637 had
0.587 0.703 your
0.703 1.010 dark
1.010 1.339 suit
1.339 1.426 in
1.426 1.773 greasy
1.773 2.091 wash
2.149 2.478 water
2.478 2.643 all
2.643 2.938 year
I was astonished to read this quote from Robin Williams, talking about Jack Nicholson:
“He once was with me at a benefit and leaned over and said, ‘Even oysters have enemies’. In a very intense voice, I responded with, ‘Increase your dosage’. More fascinated than scared. He says things that even Buddha goes, ‘What did you mean?’”
To an English-speaker, “Even oysters have enemies” sounds like weirdness from the outer limits, but any reader of Russian literature would immediately recognize it as a version of “И устрица имеет врагов!” [Even an oyster has enemies!], No. 86 in Плоды раздумья [Fruits of meditation] by the great (and fictional) Kozma Prutkov. I have no idea how it wound up in the brain of Jack Nicholson, but it gave me a frisson of delight.
(Incidentally, устрица ‘oyster’ is borrowed from Dutch oester, which is from Latin ostrea; our oyster comes from the same Latin word, but via French. And враг ‘enemy’ is borrowed from Old Church Slavonic; the inherited doublet is во́рог, which is archaic or folk-poetic.)
A puzzled correspondent sent me this quote, saying the final word was a mystery to him:
There were papers, letters, and paid bills and miscellaneous items, including the stuff from her room at the office, but there was no diary or anything resembling one, and there was nothing that seemed likely to be of any help. If it got too tough I might have to have another go at it or put Saul Panzer on it. I did use a few of the items, in Elinor’s handwriting, to check the writing on the letter that was in the box with the money. It geed.
The Father Hunt, by Rex Stout (Bantam pbk., 1971, p. 18)
I sent him a link to Green’s Dictionary of Slang, but it occurred to me that this long-forgotten term might be of interest to others (and perhaps clarify similar mysteries), so here’s Green’s definition and a few citations:
geev.¹ alsojee
[? pron. of initial letter of SE go]
to fit, to suit, to behave as required or expected; usu. in phr. it won’t gee, it doesn’t suit, it doesn’t work.
c.1698 [UK] B.E. Dict. Canting Crew n.p.: It wont Gee, it won’t Hit, or go.
1719 [UK] in D’Urfey Pills to Purge Melancholy V 83: If Miss prove peevish and will not gee / […] / find out a fairer, a kinder than she.
[…]
1887 [Aus] Bulletin (Sydney) 5 Nov. 7/3: Italian opera ‘gees’ in a general way at Melbourne Royal, but not to any alarming degree.
[…]
1904 [Aus] West. Australian 12 Apr. 9/2: They all reckon they can bring […] in enough sentiment to make it gee.
[…]
1925 [US] Odum & Johnson Negro and His Songs (1964) 154: Yes, I hollow at the mule, an’ the mule would not gee.
I say “long-forgotten,” but of course I shouldn’t assume: are any of y’all familiar with this short, punchy verb? Also, how does Green know that last quote doesn’t involve gee “(intransitive) Of a horse, pack animal, etc.: to move forward; go faster; or turn in a direction away from the driver, typically to the right”?
Today, I wanted to tell someone that it was okay for them to use particular gendered terms of address when speaking to me — namely “dude”, “man”, “bro”.
In general, I am fine with himbonyms, which is what I have decided to call familiar or affectionate terms of address that connote masculine gender.
Is there a name for pairs of words that describe each other? e.g. “inflection” is derived, and “derived” is an inflection
Some other examples of the phenomenon (collected from the Tweet replies and other linguists):
“monosyllabic” — “long”
“eight-lettered” — “compound”
“calque” — “loanword”
I suggest we call them recipronyms. An admittedly lazy Google search turned up no hits, but if this word preexists my coinage of it, I would love to see the citations. Leave a comment if you find any!
ביום שישי האחרון ביטא 'הארץ' אהדה ברורה כלפי הטרור הפלסטיני.
שיערב ויבושם למי שאוהד את הטרור הפלסטיני, אבל אם הוא נשען על עובדות לא נכונות, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.
שהם סמית, כותבת בתסכול ב'הארץ על שיחה עם בתה. היא מתוסכלת מכך שלאחר הוצאתה להורג של בת שבע נגרי ז"ל לעיני בתה בת השש, מגלה בתה עוינות כלפי הטרור הפלסטיני.
זה קשה לסמית, ובמאמרה היא מנסה למרוח את בתה בשקר יסודי כדי להצדיק את הטרור:
"את מבינה", אני מנסה בפעם האלף, "שהפיגוע הזה לא היה מתרחש אם ישראלים לא היו מתעקשים לגור בשטחים ולהסתובב בהם? שאנשים שחיים תחת שלטון צבאי, בלי זכויות אדם, שכל יום הורגים בהם, שאין להם שום עתיד, בסוף, מרוב ייאוש ותסכול, לוקחים רובה והורגים מישהו?"
זה השקר הראשון. ככל שיחזור השקר הזה, לפיו ההתנחלויות וה"כיבוש" הן הגורם לטרור, כך נחזור ונזכיר, גם לבת של שהם סמית:
בניגוד למה שאומרת לך אמא, לא ההתנחלויות הן הגורם לטרור אלא עצם קיומם של חיים יהודיים כאן.
הטרור הפלסטיני נגד היהודים בארץ החל לפני זמן רב, ללא כל קשר להתנחלויות שיעלו על הקרקע למעלה ממאה שנה מאוחר יותר.
אפשר לספור גם מהתחלת הטרור הערבי המאורגן, שאת הופעת הבכורה שלו ערך בפרעות תר"פ, 47 שנים לפני ה"כיבוש". אז גם התקבע דפוס הפעולה של הטרור לעשורים הבאים – רצח יהודים אקראיים ברחוב, אונס נשים וילדות, ביזה והרס של חנויות ובתים.
אפשרות נוספת היא לספור מהקמת ארגוניהטרור הפלסטיניים שעוסקים עד היום ברצח אזרחים חסר אבחנה. גם הם הוקמו שנים לפני שעלתה על הקרקע ולו התנחלות אחת, וכמובן ללא קשר לעניין.
יש גם אפשרות רביעית, והיא לבדוק את האמנות הרשמיות של ארגוני הטרור הפלסטיניים, ולראות את המוצהר בהן באופן מפורש: מטרת המאבק אינה סיום הכיבוש אלא חיסול מדינת ישראל כולה.
ומכאן לשקר השני. כך פותחת סמית את מאמרה:
עוד נער נרצח. אני מתבוננת בפניו היפות, בחיוך הדק מתחת לחתימת השפם. נער יפה עם כובע גרב מהסוג שחובשים נערים בשבט הצופים של בתי — מהסוג שהיא תתאר כחמוד, cool. היה יכול להיות חבר שלה.
הוא לא יהיה חבר שלה. מראש לא היה לו סיכוי. עד אתמול הוא חי מעבר להרי החושך, והיום הוא מת. צה"ל ירה לו כדור בראש.
בסיום המאמר היא מוסיפה גם את שמו:
הבוקר, למראה פני הנער עת'מאן אבו ח'רג', שוב לא יכולתי להתאפק. הראיתי לה את התצלום: "זה נער בגילך. נער שלא עשה רע לאיש".
"חמוד" ש"נרצח" על ידי צה"ל אחרי ש"לא עשה רע לאיש"?
The movement has got to be
about what are you trying to achieve on behalf of the American people
and that's got to be based in principle
uh because if you're not rooted in principle
uh if all we are is listless vessels that just supposed to follow
you know whatever happens to come down the pike on Truth Social every morning
that- that's not going to be a durable movement
FWIW, both utterances of "principle" sound like 'princible' to me.
He's absolutely right — but what those two words "sound like" leaves an important theoretical (and practical) question open.
First, let's look at (and listen to) Ron's "principles".
Here's the first one, followed by an image of the waveform and spectrogram, with the closure of (what the dictionary says is) the /p/ of _ple in outlined in red:
If you're at all familiar with interpreting images of waveforms and spectrograms, you'll see that the voicing continues throughout the closure, and the release is weak, short, and voiced (unlike the burst of the word-initial /p/).
And here's the second one:
Same thing.
This is an instance of a much more general fact about English in general, and American English in particular — consonants are "lenited" (== weakened), especially in intervocalic position, when they aren't part of the onset of a stressed syllable. "Lenition" often means that voiceless stops become voiced, voiced stops become fricative-like — and more extreme changes in phonetic performance are also common.
The best-known example of this type of allophonic variation is the "flapping and voicing" of /t/, that results in "latter" sounding the same as "ladder". What Gov. DeSantis does with the second /p/ in "principle" is another example of the same sort of thing.
And that sort of thing happens to the word "principle" a lot. The NPR podcast corpus I've mentionedbefore has 2,160 examples of the word "principle", of which I selected 200 at random. Most of them exhibit a variety of lenitions in the final two syllables — which are sometimes further reduced to something like [svl̩] in IPA-ese. Gov. DeSantis' less-reduced pattern is common — here's Barbara Bradley Hagerty, from "Catholics Split On Obama's Birth Control Decision", NPR All Things Considered 2/10/2012:
Now, she says, the country can implement health care reform,
which has at its core a principle dear to the church
And zeroing in on "principle":
Again the realization of the /p/ is voiced throughout, though there's a slightly stronger release than in the DeSantis examples.
So what's the "important theoretical question" that I brandished at the start of this post?
Have these instances of (the phonological category of) consonant /p/ really turned into instances of (the phonological category of) consonant /b/? Or are these examples just one region in a spectrum of variably-lenited and co-articulated phonetic implementations of the abstract phonological pattern in question?
In other words, is (this kind of) allophonic variation a mapping of symbols to symbols? Or is it just of part of the (necessary) translation of symbols into (articulatory and acoustic) signals?
In my 2018 paper "Towards Progress in Theories of Language Sound Structure", among other places, I argue that the null hypothesis should be the phonetic implementation theory, claiming that in every case where anyone has looked seriously into patterns of allophonic variation, that hypothesis wins empirically. In the cited chapter, I look in depth at some phenomena in English and in Spanish — many other cases in many languages have been studied over the years, e.g. Jiahong Yuan and Mark Liberman, "Investigating Consonant Reduction in Mandarin Chinese with Improved Forced Alignment", InterSpeech 2015.
What does this mean about Ron's "princibles"? I predict, in advance of doing the work, that a large sample of the phonetic implementations (by American speakers) of the second /p/ in "principle", although often voiced, would be different from a comparable sample of implementations of the /b/ in "sensible" — and that the differences would not fit very well with the hypothesis that some instances of /p/ were simply turned into /b/. And similarly for other near-minimal-pairs.
להלן איכסוס שהכותב הנאמן יובל שלח לעצמו, תודה יובל:
ותודה לאילון שבזכות גאונותו העסקית כבר לא אמין לאמבד איכסוסים פן יאבדו, בהצלחה עם הקישור למי שחוגג.ת.
קיצר זוכריםות שפעם AI בהקשר הזה פירושו היה ״קול מלאכותי שנוצר עבור דימוי הקלטה של אדם שנפטר או שאינו יכול להקליט יותר״ והיום הוא פשוט (אני מעריך) ״הקלטה שלא ניתן לבצע שוב״?
זוכריםות שפעם ״סלפי״ היה כשאדם מצלם את עצמו, ולא כל תמונה שמופיע בה בן אדם?
כך היה וכך יהיה, והארץ לעולם עומדת (עד שהאוקיינוסים וזה). ד״ש מלקלס, קורבן, awful ו-gay/גאה.
