הגיע הזמן להוציא את גל אוחובסקי מהארון

Two days left to get SMBC stuff by Christmas!

archive - contact - sexy exciting merchandise - search - about
← previous	December 9th, 2014	next
December 9th, 2014: It's LITERALLY IRRESPONSIBLE to mention being an adult without mentioning Adulting, Kelly Williams Brown's list of super-great steps towards MAXIMUM AWESOMENESS and/or MATURITY. – Ryan

Melissa Dahl, "Why You Keep Mishearing That Taylor Swift Lyric", New York Magazine 11/24/2014:

There is a line in the newest Taylor Swift single “Blank Space” that I always, always hear wrong: Where Swift sings Got a long list of ex-lovers, for some reason I mishear, All the lonely Starbucks lovers. This makes no sense, but my brain persists in the misinterpretation, and apparently I’m not the only one. Over on Lainey Gossip today, Lainey herself writes:

At this point I think she should just change the name of the song to Lonely Starbucks Lovers. Yes, I can read the lyrics. But all I HEAR is “Lonely Starbucks Lovers”. And reading your emails and tweets, it seems you are the same.

Here's the whole "pre-chorus" and "chorus" for context:

[Pre-Chorus]
So it's gonna be forever
Or it's gonna go down in flames
You can tell me when it's over
If the high was worth the pain
Got a long list of ex-lovers
They'll tell you I'm insane
Cause you know I love the players
And you love the game

[Chorus]
Cause we're young and we're reckless
We'll take this way too far
It'll leave you breathless
Or with a nasty scar
Got a long list of ex-lovers
They'll tell you I'm insane
But I got a blank space baby
And I'll write your name

 

And the critical "Got the lonely Starbucks lovers":

… or "Got a long list of ex-lovers".

Melissa Dahl is properly concerned that what I told Alina Simone about mondegreens in general doesn't apply to this case:

“When we understand what someone says, it’s always at least partly a hallucination,” University of Pennsylvania linguist Mark Liberman told PRI last week for a story on mondegreens, the term coined in a 1950s Harper’s Magazine article for misheard song lyrics. […]

Liberman further explained to PRI, “There’s a piece of what we understand that comes from the sound that comes in our ear,” but another piece of our understanding comes from our minds — from our expectations, in other words. It’s easy to see how this explanation applies to many misheard lyrics, specifically the most-often cited one from Jimi Hendrix’s “Purple Haze,” which contains the lyrics “Excuse me while I kiss the sky”; people often mishear that line as “Excuse me while I kiss this guy.” It makes sense: People are more accustomed to hearing someone talking about kissing some guy, less so the entire sky. It’s less clear, however, how this could possibly apply to my — and apparently many others’ — mishearing of a Starbucks shout-out in the Swift single. My best guess is that maybe some of us are still years behind in our Swift gossip?

She's right that "lonely Starbucks lovers" is not exactly a high-probability text string, at least compared to "long list of ex-lovers". But I'm not so sure that inadequate gossip intake is the main problem.

Instead, I'd point to an unusual (for pop lyrics) metrical alignment, which puts one of the line's three beats on the weak word "of":

       x        x      x
 .  .  .    .   .  .   . .
got a long list of ex-lovers

This makes the phrase hard to understand — when I first listened to the song, I didn't get that line at all. And the other interpretation fits the phonetics pretty well (even if there's a number-agreement problem between the singular determiner and the plural head noun, fixed by Melissa Dahl's version "all the lonely Starbucks lovers"):

got  a lone..ly St.arb.ucks lovers
got  a long  li.st  of  ex  lovers

(The IPA version is left as an exercise for the reader.)

And in the end, I can hear the line either way, depending on which version is in front of my mind's eye:

So as with other Mondegreens, the explanation lies in the integration of what our ears hear and what our mind expects: perception is Bayesian inference.

Nicki Johnson sent in the following photograph taken in the local Carrefour in Haikou, Hainan, along with this comment: "I was rather horrified until I realized they were not what they claimed to be."

The Chinese on the bottle reads:

jiǔjīng miánqiú 酒精棉球 ("alcohol swab; alcohol cotton ball")

The Chinese word for "ethanol" would be yǐchún 乙醇.

Words for "(sanitary) tampon" include miánsāi 棉塞, (wèishēng) miántiáo (衛生)棉條, zhǐxiě (mián) sāi 止血(棉)塞, etc.

I have to agree with Nicki that the term "ethanol tampons" sounds pretty horrifying — unless you were going to use them to stanch a wound.

Business was booming during the formative years of SuperbServices, Inc. It was a blessing and a curse; like any startup, there was more work to do than people to do it. Telling the sales team to be less successful wasn’t an option, so the tech team had to adapt.

The CEO of SuperbServices tasked Roland with a major initiative that would save the company, or at least their sanity. “We need to automate all of this processing work, so we can focus on service delivery!”, the CEO said. “Our value proposition is our services, and everything else is busy work. We need to automate that, and that’s where you come in. I need you to engage the Robot Guys to work on automating everything: operations approvals, purchasing, money transfers, client emails, everything!”

“The… Robot Guys?”

Roland found a new level of dread. Their server team was unusually colorful, even by the standards of the industry. Only a handful of people had ever seen them, and Roland had only heard strange rumors.

When Roland knocked on the door to the server room, an overhead security camera blinked to life and a robotic voice rumbled, “WHAT DO YOU SEEK?”

“Uh, hi. This is Roland, a project manager. I’m supposed to work with you guys, or whatever you are, on automating some tasks?”

“WHAT DO YOU OFFER US?” the ominous metallic voice shot back.

“Ummm… do robots like donuts? I brought some. It’s all I have.”

“PROCEED.” The electronic lock released the door with a thunk. Roland pulled the door open, and arctic air hissed out. Inside, were thousands of blinking lights and rack mounts, and a small table. A light flicked on above the small table. “PLACE THE OFFERING THERE,” the automaton said from the shadows.

Roland placed the box of donuts on the table and backed away slowly. “THANK YOU!” the voice shouted from behind him. Roland jumped. A scrawny man with a voice modulator giggled and helped himself to a donut.

“Hey, Roland, I’m Roy,” he said, setting the voice modulator aside. “We don’t get many visitors, so we like to mess with them when we do. You’re looking for some automation, eh?”

Roland was surprised by how normal Roy was, now that he had revealed himself as an actual human being. “Yes, well, the CEO was saying you do a lot of work with robotics, and that we should use those robots to automate as many tasks as we can.” Roland laid out the objectives and specifications.

Roy sighed. “I hate to disappoint you, but we don’t actually do anything with robots, despite what the CEO thinks. He insists that Ruby is the name of a robot, but it’s just a programming language. But we can automate most of this. Give us two weeks, all the donuts and energy drinks we can handle, and it’ll be done before you know it.”

For the next two weeks, Roland dropped off the required offerings in exchange for status updates and feature demos. Roy and his other Robot Guys hacked away, and soon the pile of paperwork that kept everyone busy upstairs had migrated down to a handful of servers in the basement. Roland made sure the Robot Guys got most of the credit, but the CEO gave him high acclaim.

“Roland, masterful job getting those machines to manipulate the pulleys and levers that make our business work.” The CEO slapped him on the back. “Your reward is a new project- another top-priority project. Our finance team can’t handle the transaction volume. I’ve talked to the CFO and she wants you and the Robot Guys to build automation around a new product we’ve purchased, MoneyWorx. Don’t let me down!”

Roland went back to the server room. Given how easy the last automation project was, this should be the same, right? He showed Roy the requirements.

Roy’s monitor-tanned skin turned even paler than Roland thought humanly possible. “This is bad, very bad! Danger!” Roy shouted. He waved his arms in consternation. “It’s not MoneyWorx, it’s MoneyDoesntWorx. Even when the services are working, they require RSA-SecurID tokens- someone has to manually enter a code.”

“Manual? So someone has to be on call to make this work?”

“Yeah. We have three SecurID tokens, so normally, when MoneyWorx wants a new code, we’d have three people ‘on call’.”

“That’s really not going to work. If people have to be getting late night phone calls to keep financials happening, the CEO is going to be pissed. And the CEO’s already signed the contract- we have to make this work without anybody being on call.”

Roy cracked open an energy drink and shuddered. “Give me the weekend to think about it. And I’m going to need more of these.” He shook the can. “And more of those.” He pointed at the donut box.

Roland popped by on the weekend to drop off his offerings. Roy accepted them, but said nothing. The Robot Guys were too busy to talk. When Monday rolled around, Roland arrived with extra donuts and energy drinks. “Eureka!” Roy exclaimed as soon as Roland entered. “Let me show you our masterpiece!”

The “master-piece” was an empty donut box, stood on end. The RSA-SecurID tokens were taped to the box. The entire arrangement was set in front of a cheap webcam. “When MoneyJerks demands a fresh two-factor token, somebody can remote into this machine, check the tokens, and enter the correct code.”


“Don’t you think we should password protect this box?” Roland suggested.

“Do you think the users are going to remember how to log in?” Roy countered.

It was possibly the dumbest idea that Roland had ever heard, but he ran it upstairs. In the CEO’s office, Roland demoed the solution. After he logged off of the web-cam machine, he cringed, expecting a fit.

“This is brilliant! They’ve set their robot’s eyes on these doohickeys, and now anybody in the company can tell MoneyWorx what to do! Top-notch work, Roland. Congratulate the robot guys for me. Their robot is amazing.”

Roland was happy the job was done, but he couldn’t shake the feeling that he’d made a terrible mistake. The company’s financial security rested in the hands of a cheap web-cam with absolutely no protection besides not having a public IP.

When disaster finally did strike, it didn’t come in the form of fraudulent transaction. The donut box fell over, late on Friday night. Roland had to call Roy, who had to commute into the office to stand the box back up. After doing some root cause analysis, Roy also taped the box to a server rack, thus guaranteeing continual uptime.

רקע והאמירה: לפני כשבוע (18.11.14) הכריז יו"ר ההסתדרות אבי ניסקורן על פתיחתו של סכסוך עבודה במשק כחלק ממאבק ההסתדרות על העלאת שכר המינימום. דרישה זו של ההסתדרות באה גם על רקע מאבק דומה, בהובלתו של חה"כ דב חנין, להעלאת שכר המינימום ל-30 ₪ לשעה. אתמול הגיע המאבק למעין סיום ביניים, עם ההסכמה של האוצר להעלאת שכר המינימום במגזר הפרטי, והסכמה לדיון בהמשך על העלאה גם במגזר הציבורי.

במסגרת הדיון על שכר המינימום, עולים טיעונים רבים לגבי יתרונותיו וחסרונותיו של המהלך, כשישנם טיעונים הנוגעים בעיקר לערכים וישנם טיעונים הנוגעים לתיאוריות כלכליות. בדיון הערכי, יטענו המתנגדים להעלאת שכר המינימום כי מדובר בפגיעה בזכות הקניין של כל אדם שיאלץ לממן את אותה העלאה, לעומת זאת, יטענו התומכים שלא מוסרי שאנשים שעובדים למחייתם יהיו עניים. בדיון התיאורטי-הכלכלי, יטענו המתנגדים שהעלאת שכר המינימום תוביל לעלייה באבטלה כתוצאה מכך שבעלי עסק קטנים לא מסוגלים לשאת בהוצאות השכר החדשות. לעומת זאת, התומכים בהעלאת שכר המינימום טוענים כי שכר המינימום יכול למנוע אבטלה על ידי הוספת כח קנייה לשכבות הנמוכות, שישתמשו בו לצריכה ותמרוץ המשק.

כחלק מדיון זה, אמרה חה"כ תמר זנדברג (מרצ) ב-24.11.14 בחשבון הטוויטר שלה: "כל - אבל *כל* העלאות שכר המינימום משנות ה80 ועד ה2000 רק מנעו פיטורים והניעו את המשק ולא להפך כמו שמפחידים אותנו"

בתחקיר זה ננסה לבדוק האם העלאות שכר המינימום בישראל אכן גרמו באופן עקבי למניעת אבטלה, כפי שנטען ע"י חה"כ זנדברג.

דיון תיאורטי ודיון אמפירי

במחקר הכלכלי ישנם שני סוגי דיונים סביב שכר המינימום והשפעותיו:

הדיון התיאורטי והדיון האמפירי.

על-מנת להבין את אופי התחקיר נסביר בקצרה את שני סוגי הדיונים והמחקרים עליהם הם מבוססים.

הדיונים הכלכליים-תיאורטיים, מיוצגים על-ידי מחקרים שבבסיסם עומד מודל כלכלי שייתמך בדרך כלל על-ידי נתונים ותפקידו הוא להסביר אותם. איכותו של המודל, תימדד על-פי יכולתו להסביר סוגים וקבוצות שונות של נתונים. לצורך העניין, ניקח כדוגמא את האמירה לפיה העלאה מסויימת של שכר המינימום יכולה להוריד את האבטלה. אמירה זו נשענת על מודל כלכלי תיאורטי לפיו כסף שמגיע לאזרחים ישמש לצריכה, הצריכה תשפיע חיובית על עסקים שבתורם ישכרו עוד עובדים. באותה מידה האמירה ההפוכה, לפיה העלאת שכר המינימום מעלה את האבטלה, נשענת על מודל כלכלי לפיו בעלי עסקים רגישים מאד לעלויות ייצור, שחלק נרחב מהן הוא שכר העובדים, ולכן בתגובה להעלאת שכר מינימום הם יאלצו חייבים לפטר עובדים כדי להישאר רווחיים.

בניגוד למחקר התיאורטי, מחקר אמפירי מתייחס לאופן שבו משתנים שונים משפיעים אחד על השני (שכר מינימום על אבטלה, השכלה על שכר, תוצר על בריאות וכו'), תוך שימוש בסט נתונים מאד מסויים, ובד"כ גם בתקופות זמן מאד מסויימות. היתרון בכלים שתחום מחקר זה מספק, הוא היכולת לדמות מצב שבו כל התנאים נשארים זהים, והדבר היחידי שמשתנה הוא הנתון הנבדק. למשל, בדיון על שכר מינימום, אין זה מספיק לבדוק את האבטלה לפני ואחרי העלאת שכר המינימום, שכן ישנם גורמים נוספים ורבים שמשתנים. על-מנת לבדוק את ההשפעה, עלינו יהיה להשתמש בכלים שיאפשרו לנו, לפחות באופן תיאורטי, ליצור מצב שבו "כל התנאים שווים", ואז למדוד את ההשפעה של שינוי שכר המינימום.

יש לציין, שההפרדה בפועל בין התחום התיאורטי והאמפירי היא מעט מלאכותית, ותחומי הדיון הללו אינם מופרדים לחלוטין. כך, פעמים רבות משתמשים בדיון האמפירי על-מנת לחזק מודל תיאורטי מסויים, או להפך, מנסים ליצור מודל שיסביר ממצאים אמפיריים מסויימים.

לשם תחקיר זה, חשוב לנו להדגיש שאין ביכולתנו (או ברצוננו) להכריע במישור הכלכלי-תיאורטי מהן ההשפעות של שכר המינימום, כך שאם אמירתהּ של חה"כ זנדברג היתה במישור התיאורטי, תחקיר זה לא היה יוצא לאור. מכיוון שחה"כ זנדברג עסקה בהשפעה הברורה של שכר המינימום על התעסוקה בשנים מאד מסויימות, האמירה שלה הינה אמפירית באופן מובהק, ולכן יש באפשרותנו לבדוק אותה על ידי שימוש במחקרים הרלבנטיים בנושא.

מהו שכר מינימום ומה מצבו בישראל?

שכר המינימום הוא גבול תחתון לשכר, שעתי או חודשי, שיכול מעסיק לשלם לעובד במשרה מלאה. שכר המינימום נקבע ונאכף בדרכים שונות במדינות שונות, כשהדרכים הנפוצות ביותר הן שימוש באיגודי עובדים וחקיקה. בארץ, נחתם לראשונה הסכם קיבוצי (שהורחב עבור המשק כולו) שקובע שכר מינימום ב-1972, אך בשל שחיקתו במשך השנים קובע מעמדו ע"י חקיקה ב"חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987". מאז, מתעדכן שכר המינימום על פי חוק פעם בשנה כך שיהיה בשיעור קבוע מהמשכורת הממוצעת לשכיר במשק, והוא אף מתעדכן פעם בשנתיים לפי מדד המחירים לצרכן. היום, עומד שכר המינימום על כ-4,300 ₪, והשינוי של הימים האחרונים צפוי להעלות את שכר המינימום במגזר הפרטי ל-5000 ₪. באופן מסורתי, הענפים בהם שכר המינימום נחשב כרלבנטי הם ענפים בהם רוב העובדים הם עובדי כפיים או עובדים ללא הכשרה ייחודית.

בדיקת האמירה – מחקרי בנק ישראל

כפי שאמרנו, אמירתהּ של חה"כ זנדברג נגעה באופן ספציפי להעלאות שכר המינימום מאז שנות ה-80 ולפיה הן מנעו אבטלה. המחקר העיקרי שעוסק בהשפעה של העלייה בשכר המינימום על ענפי תעסוקה "עתירי עבודה פשוטה" בישראל הוא מחקר של בנק ישראל משנת 2000. מחקר זה הוא המקיף שנעשה בתחום ועליו גם מתבססים הרבה מדו"חות ההמשך וההצעות לפעולה של בנק ישראל בתחום. בנוסף, זהו המחקר היחידי שעוסק בשנים עליהן דיברה חה"כ זנדברג באמירתהּ, ובודק השפעות הן לטווח הארוך והן לטווח הקצר. במחקר נבדקו השפעות השינויים בשכר המינימום על התעסוקה והמחירים בין 1973-1994 בשני ענפים עיקריים: ענף הטקסטיל וההלבשה וענף האוכל.

הרעיון מאחורי בדיקתם של שני תחומים אלה, הוא שמדובר בשני סוגים שונים של מוצרים: מוצרים סחירים ומוצרים שאינם סחירים, כשענף הטקסטיל מייצג את הראשונים וענף האוכל מייצג את האחרונים. המשמעות של ההבחנה היא שענף עם מוצרים סחירים, דוגמת ענף הטקסטיל, עומד מול מחיר עולמי שהוא אינו יכול להשפיע עליו. לכן, כל שינוי שמייקר את עלויות הייצור בענף יבוא לידי ביטוי חריף יותר בתחומים בהם לבעל העסק יש שליטה, דוגמת מספר מועסקים. לעומת זאת, ענף עם מוצרים שאינם סחירים, דוגמת ענף האוכל, מאפשר לבעלי העסקים גם השפעה על המחיר של שירותיהם, ולכן כל שינוי בגורמים המייקרים את עלויות הייצור יתחלק בין ההשפעה על המחיר והשפעה על כמות המועסקים.

מהמחקר נובע שלשינויים בשכר המינימום ישנה השפעה שונה על כל אחד מהענפים. בענפים הסחירים, התגלתה השפעה שלילית של שכר המינימום על הביקוש לעבודה בטווח הארוך, כך ששכר המינימום מהווה גורם מסביר עבור היקף התעסוקה בענפים אלה. מידת ההסבריות של שכר המינימום היא כזו שעלייה של 1% בשכר המינימום מראה ירידה של 0.3%-0.5% במספר המועסקים. לעומת זאת, ללא הכללת שכר המינימום בגורמים הקובעים את הביקוש לעבודה לא ניתן להסביר את התפתחות התעסוקה בענפים אלה. בענפים הלא סחירים לעומת זאת, לא התגלתה השפעה של השינויים בשכר המינימום על התעסוקה בטווח הארוך, וההשפעות של העלייה בשכר המינימום התבטאו בעיקר במחירי המוצרים. אם כן, לפי מחקר זה "נמצאה השפעה מכרעת לשכר המינימום על היקף התעסוקה בטווח הארוך בענפי הטקסטיל וההלבשה [כמייצגים של ענפי מוצרים סחירים עתירי עבודה פשוטה – ש.ק]".

מחקר נוסף שעסק באופן חלקי ביותר בהשפעה של שכר מינימום על התעסוקה הוא מחקרם של יובל מזר ואסנת פלד מבנק ישראל בשנת 2012. יש לציין, שעיקרי תחום העיסוק של מחקר זה הוא לא ההשפעה על התעסוקה אלא ההשפעה של שכר המינימום על אי-השוויון. במחקר עצמו מופיע במפורש הסייג לפיו "המחקר הנוכחי לא התמקד בשאלת השפעתו של שכר המינימום על התעסוקה במשק בכללותו ועל התעסוקה של משתכרי שכר נמוך בפרט". למרות סייגים אלה, זהו המחקר היחידי שמשתמש בבסיס נתונים מהשנים 1990-2009 ולכן למסקנותיו יש משמעות. לפי מסקנות אלה, בתקופה שבהּ עלה שכר המינימום חלה ירידה בסיכוי היחסי של בעלי כושר השתכרות נמוך להיות מועסקים, למרות שלא ניתן לאמר באופן וודאי שהסיבה לכך היא העלייה בשכר המינימום. המשמעות של מסקנה זו לתחקיר, היא שההפך, משמע ששכר המינימום העלה את התעסוקה, לא משתקף בתוצאות המחקר.

משרד האוצר וסקירת מחקרים

חשוב לציין ששני המחקרים לעיל הם היחידים שהצלחנו בפוליטיווטש לקבל גישה מלאה אליהם. למרות זאת, יש לנו גישה לדו"ח של משרד האוצר מ-2004 שעוסק בהשפעות שכר המינימום על המשק, ובדו"ח זה ישנה סקירה של המחקרים בנושא, יחד עם סקירה אקונומטרית עצמאית. בבדיקה העצמאית של משרד האוצר, התגלה קשר מובהק של הטווח הקצר בין העלאת שכר המינימום להיקף התעסוקה (או האבטלה) בתקופה שבין ינואר 93' לאפריל 03'.

כפי שאמרנו בנוסף, מעבר למחקר העצמאי נעשתה בדו"ח סקירה של המחקרים האמפיריים שנערכו בארץ על הקשר בין שכר מינימום לתעסוקה. מבחינת תוצאותיהם, חלוקת המאמרים היא כזו שבחלקם נמצא קשר בין העלייה בשכר המינימום לירידה בהיקף תעסוקה, באחד מהם נמצא שהעלייה בשכר המינימום לא השפיעה על האבטלה, אך אף לא אחד מהם הצביע על קשר חיובי בין שכר מינימום והיקף התעסוקה.

המחקר היחידי שנמצא ויכול להאיר לטובה (בצורה מוגבלת) את אמירתהּ של חה"כ זנדברג הוא מחקרם של זוסמן ולביא, המוזכר במחקר של משרד האוצר (לעיל) כמו גם מחקרים רבים הכלולים בדו״ח האוצר. המחקר בדק את ההשפעות של עליית שכר המינימום בשנות ה-80 וה-90 ומצא ששינוי חד פעמי בשיעור שכר המינימום (כאחוז מהשכר הממוצע) יכול לגרום להשפעות ממושכות על שיעור האבטלה במשק.

למרות זאת, במחקר של זוסמן ולביא, שם נמצא קשר בין העלאת שכר מינימום לירידה בהיקף התעסוקה, ניתן היה למצוא סייג לפיו ייתכן שלהעלאת שכר המינימום ישנן השפעות חיוביות של העלאת הפריון בטווח הארוך – אך אלו לא נבדקו במחקרם.

היקף התחקיר

שכר המינימום הוא מדד בעל השפעות כבדות משקל על המשק ועד כה נמנענו מלעסוק בתחקיר בחלק נרחב (או אפילו מצומצם) מהשפעות אלה. למרות זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולמיטיבי הלכת ניתן למצוא להלן קישורים העוסקים בהשפעות שכר המינימום על אי שוויון פערים מגדריים, בעיות והצעות לאכיפה של שכר המינימום מתוך הצעות לשינוי של בנק ישראל והשוואה בינלאומית של שכר מינימום בין ישראל לעולם מתוך מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

תגובת חה"כ זנדברג:

עליית שכר המינימום רצויה ואף הכרחית לא רק בגלל מספרם העצום של משתכרי שכר המינימום שהם למעשה עובדים עניים אלא גם בגלל ההשפעות החיוביות שיש להעלאה על כוח הקניה של הציבור – במיוחד הציבור העני שעבורו כל שקל תוספת לשכר הולך ישירות לצריכה – וכן על יציאה ממיתון שכל הסימנים מראים שאנו נמצאים על סיפו. נסיון העבר הראה שכל האזהרות וההבהלות מפני קריסת המשק וסגירת עסקים קטנים בגלל עליית שכר המינימום לא התממשו. זאת בין היתר מפני שרוב מקבלי השכר הנמוך הם עובדי המגזר הציבורי והתאגידים הגדולים.

נציג לשכת העצמאים העיד על כך בדיון בוועדת העבודה והרווחה. באותו דיון, משרד האוצר עצמו לא טען את הטיעונים שהבאתם כאן, ולא ציטט את המחקרים האלה, אלא דיבר רק על מקבלי שכר בינוני וגבוה הצמודים לשכר המינימום בגלל קומבינה מיסויית-פנסיונית. כנראה שאפילו האוצר מבין שצריך להעלות את שכר המינימום, ואלה באמת ימי המשיח. המחקרים שהבאתם כאן עוסקים באופן צר בטווח הקצר ובענפים מסוימים (שאגב חלקם כמו טקסטיל גם ככה נסגרים ומפוטרים בהם עובדים גם בלי עליית שכר המינימום) ואינה משקפת את התועלת למשק כולו. נדמה לי שמי שמזהיר בנבואות אפוקליפטיות מפני קריסת המשק ואבטלה המונית חובת ההוכחה היא עליו, וזו לא התקיימה מעולם. בעבר היה לי הכבוד לעבוד עם ח"כ לשעבר רן כהן שהיה שותף לחקיקת חוק שכר המינימום הראשון, גם אז רווחו נבואות זעם אלה שלא התגשמו.

סיכום

בתחקיר זה בדקנו את אמירתהּ של חה"כ זנדברג לפיה כל אחת מהעלאות שכר המינימום מאז שנות ה-80' ועד שנת 2000 מנעה אבטלה. כפי שהראנו בתחקיר, כל אחד ואחד מהמחקרים האמפיריים שנעשו בארץ על תקופה זו הצביע על המצב ההפוך, או על כך שלשכר המינימום לא היתה השפעה על התעסוקה.

גם אם, כפי שאמרנו בתחילת התחקיר, ישנו דיון תיאורטי-כלכלי ואמפירי פורה על השפעות שכר המינימום על מקומות אחרים בעולם, אמירתהּ של חה"כ זנדברג היתה אמפירית והצביעה על השפעת שכר המינימום בשנים ספציפיות ביותר בישראל. אמירה זו התגלתה כלא נכונה גם אם מרחיבים את יריעת השנים שנבדקו מחקרית.

לבסוף, חשוב לציין שבתחקיר זה לא קיימת אמירה נורמטיבית אלא אמירה דסקרפטיבית בלבד. משמע, גם אם העלאת שכר המינימום משפיעה לרעה על התעסוקה, ייתכן וההשפעות של שכר המינימום מבחינת צמצום אי-שוויון או עוני הן השפעות רצויות ולהפך: גם אם יוכח שהעלאת שכר המינימום גורמת לצמיחה כלכלית, ניתן לטעון שלא מוסרי לעשות זאת מכיוון שהדבר פוגע בקניינם הפרטי של האנשים שעליהם יוטל לממן עלייה זו. כך או כך, לפוליטיווטש אין עניין להכריע בסוגייה זו.

מסיבות אלה, קיבלה אמירתהּ של חה"כ תמר זנדברג את הציון "לא נכון" (1 מתוך 5 בסולם פוליטיווטש).

 

New Cyanide and Happiness Short.

Dedicated to all of you librarians out there. Here are more snakes. And more libraries.

הודעה בדבר ידיעה שנמחקה

"All power corrupts, but we need the electricity."

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (אנחנו צריכים כבר קטגוריה כזאת): באחד באוקטובר דהשנה פרסמה ח"כ איילת שקד פוסט בספר פרצופה ובו תגובה קריפטית קלות לצילומסך של כותרת וכותרת משנה מאתר חדשות זה או אחר:

תגובתה מהדהדת את זו שהגה ראש הממשלה בנימין נתניהו כתגובה למשפט מתוך נאום של ג'מאל זחאלקה בנאום בכנסת לפני למעלה משנה.

אבל מה, כאילו מה… מה? מה. מהההה

מה

הבה ננסה ללכת לקראת כבוד הח"כית, עד שנמצא הגיון בהצעת הניתוח התחבירי שלה. מקווה שלא נצטרך להגיע לדילוגי אותיות.

1. נסיון ראשון: שקד מדברת על כותרת העל והכותרת. אבל נראה לי ש"המנהיגים נפגשו" היא לא בדיוק טענה שיש טעם או פאתוס בסתירתה.
2. נסיון שני: שקד מחלקת את חלקי הציטוט שבגוף הכותרת. אבל יש כאן רק רכיב טענתי אחד – "אני מחויב לחזון שתי מדינות לשני עמים". ואולי הוא באמת לא נכון, ושקד קוראת לרה"מ שקרן, ואז מה החלק שלא יהיה?
3. נסיון שלישי: רק הצירוף השמני שבתוך החזון שמוזכר בציטוט הוא מעניינה. "שתי מדינות" לא נכון, ו"שני עמים" לא יהיה? מפחיד, אבל הראשון לא ממש מצלצל הגיוני. הרי מדובר בחזון, מה "לא נכון" בו.
4. למה אני ממשיך למנות נסיונות, לא בשביל זה יש מספור ברשימה הזאת כאילו וואלה יופי עד שוורדפרס נותנים לי חיים קלים במשהו אני צריך גם לשכפל להם את הסכעמה: החלק הראשון הוא הכותרת – ביבי ביבי שקרן שקרן – והחלק השני הוא, אמ, כל כותרת המשנה? חלק מכותרת המשנה? הצדדים לא ינצלו את ההזדמנויות החדשות במזה"ת?
5. למעשה כשחושבים על זה העניין עם ההזדמנויות הוא החלק היחיד בכל הבלגן הזה שסביר להגיד עליו "לא יהיה" – גם הציטוט של אובמה בסוף כותרת המשנה הוא עובדתי ולא מרמז פני באות (ולמה הגרעין האיראני לא במרכז סדר העדיפויות, הא?).
6. אה הא, אז אולי הסטטוס מתייחס למשלים של המובאה השגויה "הצהיר נתניהו הצהיר"? החלק הראשון הוא "[נתניהו] מחוייב לשלום עם הפלסטינים", והחלק השני הוא "על הצדדים לנצל את ההזדמנויות החדשות במזה"ת" (ומתוכו יש לחלץ את הנושא הפסוקי מרומז-הנושא "הצדדים ינצלו את ההזדמנויות החדשות במזה"ת"). קריפטי כבר אמרנו?
7. אם כך, כברת דרך עשינו עד למסקנה הזו, אבל אני הלילה אישן בשקט. ועכשיו יש לנו סעיף על כל חלון דפדפן פתוח בהאייפון של ח"כ שקד. ועל כל מין שנתברכה בו ארצנו. ונאמר אמן.

תויק תחת:עברית, עריכה לשונית בחינם, תחביר

Below is a guest post by Marc van Oostendorp, who will be teaching "Miracles of Human Language: An Introduction to Linguistics" on Coursera, 3/30/2015-5/10/2015.

---

Everywhere, every day, everybody uses language. There is no human society, no matter how small or how isolated, which does not employ a language that is rich and diverse. This course introduces you to linguistics, featuring interviews with well-known linguists and with speakers of many different languages. Join us to explore the miracles of human language!

Leiden University will present an Introduction to Linguistics this spring, in the form of a MOOC ('massive online open-access course'). Presenter prof. Marc van Oostendorp will introduce students into the basic concepts of linguistics, together with two of his own students and speakers of many different languages.

You can find more information, and sign up, at the course page.

---

Above is a guest post by Marc van Ostendorp.

archive - contact - sexy exciting merchandise - search - about
t-rex is scarier, deadlier, smarter
← previous	November 26th, 2014	next
November 26th, 2014: HOLY SMOKES: I MADE A SHOT GLASS – Ryan

Tamas Deak at Poemas del río Wang posts about a courageous man and his unique Polish-Hungarian phrasebook:

Wladysław Szabliński vel Krawczyk was the Polish lector of the Tisza István University in Debrecen from the thirties. He was born in Warsaw on 7 December 1912. On 1 September 1935 he was already teaching at the university, and took an active part in the work of the summer university, too. He had an excellent command of Hungarian, many people only knew him as “Szablinski László”, and he had a Hungarian wife, Ágnes Juhász. The example sentences of his phrasebook make you understand why the Nazi cultural attaché demanded his dismissal in the summer of 1941. [...]

WAR / the British government sent an ultimatum to the German government / the German government rejected the ultimatum / England declared war on Germany / the Germans invaded Poland without ultimatum / the technical superiority was on the German side / defense reports / our army is rapidly advancing
our troops repulsed the hostile attack / there is tranquility on the front / the enemy was lured into a trap / the French troops went on counterattack / the soldiers dug trenches and forced the taken positions / the German troops retreated to the previously chosen positions / the hostile troops fled in disorder / we have won the battle! / the enemy’s defeat is unavoidable / the Siegfried Line was broken through / an air attack was ordered against Warsaw / the anti-aircraft artillery shot down two planes / they dropped twenty bombs / the public buildings were bombed / the civilians suffered the most / they bombed the Red Cross hospital / we had ten casualties and forty-three wounded / the losses of the enemy are unknown / the troops encamped / the siege of Warsaw lasted nearly a month / the fort garison surrendered

A glorious alternative history unfolds from the example sentences of the book. Britain and France did not let down their ally in a shameful way, as they did in reality, but, as they previously agreed, they immediately attacked the German aggressor. Thus, Poland came out of the war as a winner.

Britain successfully continues his anti-submarine campaign / the resources of the enemy are exhausted / they signed an armistice / peace talks began / they made peace / the defeated enemy had to sign the peace treaty

See the post for images and more.

Via

Business as usual is nicely defined as “Persistence in the ordinary course of events despite difficulties, morality, and other hindrances.”

This month the Department of State published its “Framework for Cooperation Between the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East and the Government of the United States of America for 2015.”  Near the top it states that:

The United States and UNRWA have been working in formal partnership through a Framework for Cooperation since 2005 to provide humanitarian assistance to UNRWA’s beneficiaries in accordance with its mandate as approved by the United Nations General Assembly. The United States and UNRWA review their Framework for Cooperation annually to advance shared objectives. It is understood that this document, in its entirety, constitutes policy commitments by UNRWA and the United States, and is therefore not intended to be legally binding.

The Framework might as well be legally binding, for all the reforms it demands of UNRWA.

What reforms might one seek?

Think about the discoveries of last summer, during the Gaza war between Israel and Hamas.  July 17: 20 rockets found in a vacant UNRWA school. July 22: more rockets found in another UNRWA school. July 30: rockets found in an UNRWA school for the third time. Nor was that all. In the first case, it seems that Hamas was called upon to remove the rockets, which suggested that UNRWA was turning them back over to Hamas rather than seizing them or asking the UN for help. In the 2012 employee union elections, 25 of 27 seats apparently went to Hamas supporters. (This may make it slightly less mysterious why Hamas can hide rockets at UNRWA locations. And here is a more recent report of support for terrorism by UNRWA staff.) Finally, there was this moment during last summer’s war: “Three IDF soldiers were killed on Wednesday in Gaza in an explosion at a booby-trapped UNRWA health clinic that housed the opening of a tunnel….”

The Framework concludes this way:

The United States expects to remain an active participant in UNRWA’s Advisory Commission, which meets twice per year, and should endeavor to provide advice and guidance to UNRWA through its engagement at meetings of the Advisory Commission. In 2015, the United States is expected to serve as Vice-Chair of the Sub-Committee to the Advisory Commission and endeavors to provide leadership and support to the Sub-Committee in its capacity as a technical advisory group to the Advisory Commission. The United States and UNRWA should regularly consult bilaterally on policy and program issues identified in this Framework.

Here are some ideas for those regular bilateral consultations in 2015: No more business as usual. Thorough, independent investigations of each rocket incident. An investigation of the health clinic incident. An investigation of the influence of Hamas on UNRWA staff, and through that staff and its union on UNRWA schools and other facilities.

There is no possible claim of ignorance: last summer’s war exposed the UNRWA-Hamas ties yet again. In that context it is shocking that State has signed a Framework that mentions none of this, none at all, and says nothing about curing it and preventing recurrence. Shocking–but, one has to admit,not particularly surprising.

חיי גַּבְרְתָן 5

תודה ליואב שכטמן

More Hamlet.

ב. מיכאל מצטט מהצעת החוקה של איש מפלגת חרות יוחנן בדר, כדי להוכיח לקוראי 'הארץ' ש"פעם היו כאן בני אדם. גם בימין", לעומת ה"גזענים שאיבדו את צלם האדם" של היום. אבל ב. מיכאל בנה על דבר אחד: שאף אחד לא יטריח עצמו לקרא את חוקת בדר. הוא טעה

 

 

בעל הטור מיכאל בריזון מאוכזב מ"יהודי ישראל", על שהם "רותחים מזעם וסמוקים מעלבון" נוכח התעקשות הפלסטינים "להניף נס מרד נגד כובשיהם", כלומר לרצוח אזרחים. בטור שפרסם ב'הארץ' ("ביריוני הבית הפוסט-יהודי", ב. מיכאל, 13.11), הוא גם לועג לרכיב היהודי המרכזי בזהות העצמית של "יהודי ישראל", "שהרי כידוע, הזכות לעשות את כל אלה (להרים נס מרד, ח"ע) שמורה רק לנו. רק למי שנולד לאם הנכונה, או טופל בידי כוהני האל הנכון."

אבל בריזון לא כאן רק בשביל ללעוג, אלא גם כדי להוכיח את "יהודי ישראל" תוכחה ניצחת. ואכן, "לא תמיד היינו כאלה", מתרפק בריזון. "ידענו פעם ימים יפים יותר, ערכים נעלים יותר, ואפילו נבחרי־עם נאורים יותר."

ואיך להוכיח את "יהודי ישראל", שלפני שראו עצמם כבעלי זכויות על הארץ מתוקף היותם יהודים והחלו לכעוס על פיגועי הפלסטינים, ידעו ימים יפים יותר, החזיקו בערכים נעלים יותר ובנבחרי עם נאורים יותר? לשם כך שולף בריזון מגנזך המדינה הצעת חוקה שניסח בשנת 1953 ח"כ יוחנן בדר, איש מפלגת 'חרות', כלומר נבחר ציבור "ימני". ומצטט מתוכה את סעיף 33. כך בריזון:

1. זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ולעריצות, ולהתגונן, לפי הצורך, מפני כל התנקשות בלתי חוקית בחייו, בשלמות גופו, בכבודו או בקניינו. 2. חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם, ולכל חלק בקרב העם.

ובריזון מסכם:

יקראו נא בריוני הבית הפוסט־יהודי ונושאי שם ז'בוטינסקי לשווא וטוקבֶּקָאֵי הבִּיבִים, וקוזאקי הגבעות, וסתם גזענים שאיבדו את צלם האדם — וילמדו: פעם היו פה בני אדם. גם בימין.

ובכן, מר בריזון, זאת דרך אחת לקרוא את הצעת החוקה של הח"כ לשעבר בדר.

אבל יש עוד דרך, והיא לצטט דווקא את המילים הראשונות שכתב בדר בפתח הצעת החוקה שלו:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ברוך הוא אשר הוציאנו מארצות גלויותנו מבית עבדים והביאנו לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ולזרענו אחרינו נחלת עולם.

ויש גם דרך נוספת ללמוד על הפער שבין בדר הנאור לבין "יהודי ישראל" הבלתי נאורים של ימינו, והיא לצטט את המשפטים הבאים שבחר לכתוב, גם הם מתוך דברי ההקדמה הקצרים להצעת החוקה שלו:

בשבח והודיה נעלה לפנינו את זכרם של מחדשי גבורות ישראל אשר נטעו בלב עמנו את נכונותו לעמוד להגן על נפשו ולדרוש את זכויותיו בדמם, ואת רגש הכבוד הצבאי ואת אהבת הנשק.

ויש אפילו דרך נוספת, רביעית במספר, להתייחס לחוקת בדר, והיא לצטט את הסעיף הראשון בה, לפיו:

ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, מעבר מזה ומעבר מזה לנהר הירדן, מני ים ועד למדבר, היא השטח של מדינת ישראל ומולדתו הנצחית של עם ישראל.

או את סעיף 3 ה"מפלה" וה"גזעני", לפיו

יהודי לא יוגלה ולא יורחק מתחום המדינה

אכן, בריזון, פעם היינו נאורים יותר ולא חשבנו על עצמנו כעל מי ש"נולדו לאם הנכונה או טופלו בידי כהן הדת הנכון".

ומה בדבר חוש הכבוד שאנו אמורים לחוש כלפי הנפת הנשק ונס המרד של הפלסטינים, כמצוות יוחנן בדר זכרו לברכה?

סעיף 8 בהצעת החוקה של בדר:

החוק יטיל עונשים על הפצת רגשי בוז או שנאה, על הסתגרות או הטפה לה, מטעמי לאום, גזע, לשון, דת, צבע עור או מוצא עדתי

סעיף 26:

האזרחים זכאים להתאסף יחד ולערוך אספות שקטות ובלי נשק תוך שמירה על דרך ארץ, של הסדר הציבורי ושל זכויות צד שלישי. הרשות המוסמכת רשאית להטיל איסור על עריכת אספה או הפגנה בשים לב לאי חוקיות של מוסדותיה, או לסכנה הנשקפת ממנה לביטחון הציבורי

או סעיף 32, סעיף אחד לפני הסעיף שבחר בריזון לצטט כראיה:

בשעת סכנה בלתי אמצעית עקב התקוממות עממית מזוינת, מותר לקבוע בחוק מיוחד הגבלה של זכויות האזרחים

שלא לדבר על סעיף 57:

הנאמנות למולדת וההגנה עליה – הקדושות בחובותיו של כל אזרח. במסגרת ההכרח של ביטחון המדינה ויעילות צבאית, יוכל החוק להגביל את השימוש מצד החייל בזכויות האזרח

ועוד ועוד.

הדיון כאן איננו בתחום הרעיונות והאידיאות, ולכן לא עוסק כלל בשאלה האם בדר של אז נאור יותר מהימין של היום, או להיפך. הסוגיה שלפנינו נוגעת לשיטת הטענה וההוכחה של בריזון ולאמות המידה המקצועיות והאתיות שלה.

איך בכל זאת הוא הצליח לקחת את הצעת החוקה של בדר ולהפוך אותה להוכחה שנעשינו אתנוצנטריים יותר ונאורים פחות? חזקה עליו שקרא את כולה לפני שפרסם את טורו ולכן היה מודע היטב לאופיה האמתי, המפצח חזור ופצח את עמוד השדרה של טענתו המרכזית.

ההסבר היחיד הנראה סביר, הוא שבריזון גידף את גידופו, כיוון שהרשה לעצמו לקוות שאיש לא יבדוק אותו ויחשוף את המניפולציה חלולת התוכן שהגיש לקוראי 'הארץ' בעמוד הדעות הנחשב.

ובכן, הוא טעה.

 

More PROD3000.

האול בלקס לא מחצו היום בטוויקנהאם בניצחון על אנגליה. הם שיחקו ראגבי למבינים. 24 phase רצופים זה דבר כמעט בלתי אפשרי בכל תנאי מזג אוויר. phase זה שחקן שרץ מתקדם ומניח בדיוק את הכדור אחרי ההתנגשות כדי ליצור המשכיות במהלך. בסיטואציה נורמלית אתה מתגונן נגד חמישה כאלו ברציפות. עשרה זה הרבה. 24 מצד נבחרת כמו האול-בלקס לטריי המכריע וכל המומנטום של נבחרת מתודלקת במוטיבציה וב-80 אלף צופים נשבר. זה הרגע שבו היריב מבין שאולי התוצאה הקרובה אבל ניו זילנד רחוקה מאד.

 

למתי המעטים מביניכם שאינם עוקבים אחרי ראגבי, נעצור לרגע מהמשחק היום עבור הסרטון הבא. טריי הניצחון שלהם מול אירלנד בשנה שעברה. ורק תבינו מה עמד על כף המאזניים: עונה היסטורית ללא הפסד שלא התרחשה בעידן המקצועני. וקהל אירי על סף ניצחון ראשון בהיסטוריה על ניו זילנד. זה לא שאירלנד לא טובה. 120 שנה משחקים ראגבי ורק 5 נבחרות אי פעם ניצחו את ניו זילנד. ואת הפעולה המנצחת הזו הם צריכים להוציא לפועל כשכל טעות בהחזקת הכדור מסיימת את המשחק.

ותראו מה קורה:

ARVE Error: no video ID set

עוברת שנה והם עושים בדיוק את אותו הדבר לאוסטרליה בבריסביין השנה – הקטע הרלוונטי מתחיל בערך ב-4:30.  נועצים את הפגיון עם הבאזר.

ARVE Error: no video ID set

*

הם לא בעונה טובה. הם לא בתקופה טובה. הם לא בעידן נפלא. הם מצליחים לקיים 120 שנות רצופות של דומיננטיות כמעט תמידית. נכון שזה ספורט שלא משוחק ברמה מקצוענית בכל העולם אבל מי שמשחק הן מעצמות ספורטיביות – הבריטיות, צרפת, ארגנטינה, אוסטרליה, איטליה וגם הנבחרת שהכי קרובה לגבהים של האול-בלאקס דרום אפריקה. שנה אחר שנה הם באים לאיצטדיונים הללו – תמיד מלאים בעשרות אלפים – וכמעט תמיד מסיימים עם הידיים למעלה.

 

יש עניין של עומק. התייחסתי פעם לעובדה שדווקא העובדה שהמדינה קטנה גורמת לכל שחקן כמעט להכיר שחקן נבחרת מילדותו. להבין את הדרישות ואת העניין החמקמק של What it takes. ויש את הכבוד העצמי ותחושת הקדושה שבחולצת הנבחרת. וכתבתי פעם גם על הרוח.

 

ויש משהו כמעט פרדוקסלי. הניתוק. בדרך כלל אני מאמין גדול בכך שתרבות ספורט מצליחה במדינה קטנה היא כזו שאנשיה יוצאים לעולם ולומדים. שטוב למדינת כדורגל קטנה ששחקניה ישחקו בחוץ לארץ. שטוב למדינות כדורגל יותר גדולות – נניח הולנד וגם ספרד – לגדל ולמכור, לגדל ולמכור.

 

לא האול-בלקס. ניו זילנד נמצאת על כוכב אחר כמעט. כשתגיעו לאוסטרליה, שהיא סוף העולם, תעלו על טיסה שמאלה ויש לכם עוד ארבע שעות טיסה. הם לא שולחים את האנשים שלהם ללמוד. למעשה שחקן שחותם חוזה מקצועני באירופה אומרים לו כל הכבוד תודה ושלום. הוא פסול מרגע זה לייצג את הנבחרת. הוא עלול להדביק אותם בסטנדרטים של כוכב הלכת ארץ. עם לבדד ישכון.

*

וזה היה היום:

ARVE Error: no video ID set

ברק רביד הוסיף השבוע פרק נוסף בקמפיין ארוך השנים שהוא מנהל (או שמנהלים באמצעותו) מעל דפי עיתון 'הארץ', להפחדת הציבור הישראלי מפני סנקציות אירופאיות נגד ישראל. אלא שכרגיל, לא רק שהיחסים הכלכליים עם אירופה לא מדרדרים, הם מצויים בעליה מתמדת שנה אחר שנה

 

 

ברק רביד, הכתב המדיני של 'הארץ', מנהל קמפיין ארוך שנים ובלתי נלאה, לרוב בכותרות הראשיות של עיתונו, להפחדת ישראל מפני סנקציות כלכליות של האיחוד האירופי על ישראל. רביד מרבה לצטט בהקשר זה דיפלומטים אירופיים, שבמחזוריות קבועה שבים ומתריעים מפני סנקציות כלכליות או חרם סחורות שעומדת אירופה להשית על ישראל, עונש על סרבנותה המדינית.

יובהר שאין הכוונה לידיעות רבות שמפרסם רביד על סנקציות כלכליות אירופיות כנגד ההתנחלויות, שהצהרות על חלקן אכן נשמעות מפעם לפעם, אלא לדיווחיו על סנקציות כלכליות נגד כלל המשק הישראלי.

בראשית שבוע זה, שוב התריע רביד בעמוד הראשון של 'הארץ' מפני החרפה נוספת ביחסים הכלכליים בין אירופה לישראל ("האיחוד האירופי מגבש שורת סנקציות חדשות נגד ישראל", 16.11; "כך הופתעה ישראל: מאחורי הקלעים של המשבר עם האיחוד האירופי", 17.11). הפעם מדובר ב"טיוטת הצעה שהופצה למדינות האיחוד כוללת תגובות לפעולות שיסכנו את פתרון שתי המדינות, לרבות סימון מוצרים ובמקרי קיצון פגיעה בהסכמי סחר".

אם היה רביד מעיין בנתוני סחר החוץ עם אירופה באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היה מגלה שבמקביל למסע ההפחדה שהוא מנהל מעל דפי 'הארץ' בשנים האחרונות, מצויים היחסים הכלכליים שבין ישראל לאירופה דווקא במגמת עליה קבועה ומתמדת:

לפי הנתונים, בשנת 2007 עמד היצוא הישראלי לאירופה על כ-46.5 מיליארד שקלים, בשנת 2010 הוא טיפס לכ-48 מיליארד שקלים ובשנת 2013 הוא כבר עמד על כ-55 מיליארד שקלים.

גם היבוא מאירופה טיפס בשבע השנים האחרונות בשיעור קבוע ומשמעותי: מכ-61.5 מיליארד שקלים ב-2007, לכ-67 מיליארד ב-2010 ולכ-78 מיליארד שקלים ב 2013.

את הנתונים המלאים לשנה זו, 2014, עוד לא פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם רמז לבאות סיפק אך לאחרונה מתיו גולד, שגריר בריטניה בישראל, כשדיווח על זינוק של כ-26% בהיקפי הסחר בין ישראל לממלכה המאוחדת בתשעת החודשים הראשונים של 2014 ("שגריר בריטניה: גידול של 26%  בסחר שבין ישראל לממלכה", 'ישראל היום', 12.11.14, עמ' 23).

ברור כי רביד אכן שומע את איומי החרמות והסנקציות ממקורותיו באירופה (על אף שהם תמיד עלומי שם), ומשכך אין פגם מקצועי בולט בעובדה שהוא מביא את הדברים שהוא שומע לידיעת קוראי 'הארץ'.

עדיין, הפער הקבוע, ההולך ומעמיק, בין רעש צופרי האזעקה שנוהג רביד להפעיל, לבין המציאות בשטח, שהיא, לפי הלמ"ס, הפוכה לחלוטין, מעלה שאלה מקצועית יסודית: עד מתי על העיתונאי לפעול כתחנת ממסר חירשת עיוורת, המקבלת את המידע ממקורותיה ומפרסמת אותו כמות שהוא, וממתי על העיתונאי להפעיל, קודם לפרסום, מידה כלשהי של שיקול דעת והצבת המידע בתוך משוואת המציאות, כדי לבחון אם המידע והמציאות עולים בקנה אחד? במילים אחרות, באיזו נקודה נעצר האינטרס התעמולתי, בין של העיתונאי, בין של מקורותיו ובין של שניהם, ומתחילה המחויבות המקצועית לפרסם מידע אמתי לפי אמות מידה אובייקטיביות?

האינטרס של אותם פקידים אירופיים שמלעיטים את רביד בהפחדות על חרם, ברור לגמרי. הם רוצים לנטוע פחד בדעת הקהל מפני משבר כלכלי עם אירופה, כדי שזו תלחץ על הממשלה לאמץ את המדיניות שאותה מבקשים האירופים. קיימת סבירות גבוהה שרביד מעוניין אף הוא לראות את הממשלה משנה כיוון במדיניותה בעניין הפלסטיני. אבל מה לעשות שהמציאות, מזה שנים, מוכיחה שאין להפחדות הללו אחיזה במציאות? למי נאמן רביד יותר – לאינטרס שלו ושל מקורותיו, או לאמת המתעקשת לבצבץ מאחורי אזהרותיהם?

בתגובה לפרסומו האחרון של רביד מראשית השבוע בדבר סנקציות חדשות שלכאורה מגבש האיחוד נגד ישראל, הודיעה שרת החוץ של אירופה, פדריקה מוגריני, ש"האיחוד לא יטיל סנקציות על ישראל" (גם רביד דיווח על כך). כאשר נשאל השגריר הבריטי גולד, לפני שבועות אחדים, אם אינו חושש מניסיונות הקריאה לחרמות על ישראל ומההשלכה הכלכלית האפשרית שלהם, ענה השגריר כי "קשה לטעון את הטיעון שהחרם הוא אקטיבי, כאשר הסחר גדל ב-26% בתשעת החודשים האחרונים".

קשה לגולד, בלתי אפשרי למוגריני, דווקא קל לרביד.

ברק רביד בתגובה:  אני מפנה אותך לכתבה מ'העין השביעית', מלפני שנה וחצי, ששאלה בדיוק את השאלה שאתה שואל, אבל המסקנה שלה היתה שדווקא צדקתי. אין סתירה בין העלייה בנתוני הסחר עם אירופה לבין מה שכתבתי כי אני כותב על החרמת סחורות מההתנחלויות.

פרספקטיבה: אבל אתה טוען גם לסנקציות על כלכלת ישראל, לא רק על כלכלת ההתנחלויות.

ברק רביד: אכן יש הסלמה כי עכשיו הם הולכים גם על ישראל.

 

"תיק תקשורת": ראיון עם יואב סגלוביץ' על תרומת התקשורת ללגיטימציה של אנשים שסרחו מוסרית, ודיון על עיתונות הספורט בישראל לנוכח אירועי הדרבי

Via

צבי בראל קרא את הצעת חוק הלאום של זאב אלקין ולעג לו שהוא מציע למעשה מדינת הלכה, ממש כמו הסעודים והמצרים המעוניינים במדינת שריעה. הוא לא שם לב, כנראה, שאלקין בעצם ציטט ממגילת העצמאות ומחוק יסודות המשפט. האם גם להם ילעג בראל?

 

 

במהדורה המודפסת של 'הארץ' פורסם אתמול טור של צבי בראל תחת הכותרת "הנבואה על פי אלקין",  אולם על מנת שכוונת המשורר תהיה ברורה עוד יותר, שונתה הכותרת באתר העיתון ל-"היצירה הגזענית של אלקין" (19.11). הנבואה – או היצירה הגזענית – של ח"כ אלקין אשר העלתה את חמתו של צבי בראל הינה הצעת החוק "חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי", אותה הציע אלקין.

נניח בצד את הבחירה הכלל לא מוגזמת של בראל לפתוח את טורו עם רפרנס לאדולף היטלר, ונתמקד דווקא בענין אחר. לאחר שבראל מעביר ביקורת לגיטימית על כך שהחוק החדש יפגע בערביי ישראל, הוא מתפנה להסביר כיצד החוק ייפגע גם בציבור היהודי, ויהפוך את ישראל למדינת הלכה:

החוק אינו פוסח גם על היהודים שמאמינים לתומם שהחוק הוא רק נגד ערבים. ישראל, הוא מציע, תהיה למדינת הלכה: "ישראל תהיה מושתתת על יסודות החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", כך נקבע בו, המשפט העברי יהיה מקור השראה למחוקקים ולשופטים, ובמקרה של העדר הלכה פסוקה או "היקש מובהק", יכריע בית המשפט לאור "עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל".

על מנת להדגיש עד כמה ההצעה של אלקין פרימיטיבית ופסולה, מוסיף בראל בלעג:

לחוקה המצרית שקובעת כי "השריעה תהיה מקור ראשי לחקיקה" ולחוקה הסעודית, שמבהירה כי הקוראן הוא חוקתה של המדינה, יצטרף עכשיו חוק הלאום הישראלי. אולי זוהי ברית האחווה עם מדינות ערביות "מתונות" שאליה התכוון ראש הממשלה.

ובכן, 'פרספקטיבה' רוצה להכיר לבראל שני טקסטים, אשר ייתכן שהוא פספס. הראשון – מגילת העצמאות, אשר הוקראה על ידי הקנאי הידוע דוד בן גוריון:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל…

 

מעמדה החוקי של מגילת העצמאות עדיין אינו ברור. ובכל זאת, ספק אם יש חידוש בחוק המוצע, שכן כבר בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק היסוד: חופש העיסוק, נקבע בסעיף הראשון כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל."

הטקסט השני אותו 'פרספקטיבה' רוצה להכיר לבראל הוא "חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980":

 1.        ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

אותו ניסוח "גזעני" אשר יביא את מדינת ישראל לתהום מדינת ההלכה, חוקק כבר ב-1980. כנראה שהוא לא היה כל כך נורא, שכן בראל כנראה לא מודע לקיומו. ומי ניסח את אותו טקסט פונדמנדליסטי דתי? הניסוח הינו פשרה בין הצעה של אהרון ברק (באותה עת שופט בבית המשפט העליון), לבין הצעה של שר המשפטים דאז, שמואל תמיר. מאז ועד היום המערכת המשפטית מתווכחת על הפרשנות הנכונה של אותו חוק, ויכוח שככל הנראה יימשך גם אם ישודרג לחוק יסוד.

בראל פתח את טורו, כאמור, בציטוט דמותו של היטלר במחזה "טוב" של ס.פ. טיילור, וסיים את הטור בשאלה:

מהו בדיוק חזונם של נביאי ישראל ומי יהיו חכמי ההלכה שיפרשו את דברי הנביאים, ובעיקר מהם עקרונות הצדק והשלום שעליהם צריכים לסמוך יהודי ישראל, כאשר החוק עצמו מבטל את קיומם? למחוקקים הפונדמנטליסטים אין תשובה כמובן. העיקר שזהו חוק נגד ערבים.

והנה דוגמא מאלפת, כיצד אדם מלומד, הכותב מאמרי דעה בעיתון "לאנשים חושבים", משייט לו בים ההגזמה הפראית כאחרון הסומים. הטקסטים אותם מביא בראל כהוכחה לכך שהצעת החוק מסכנת את מדינת ישראל עד כדי הפיכתה למדינת הלכה, אינם אלא ציטוטים מתוך מגילת העצמאות, או חוקים שנחקקו ונדונו פעם אחר פעם זה 34 שנה.

 תגובת צבי בראל:

"אם הסעיפים הללו נמצאים כל כך הרבה שנים, מה מצא אלקין להעלות אותם שוב בחקיקה חדשה?"

למאמר באנגלית

The horrifying terror attack on Jerusalem synagogue, where four rabbis were murdered during morning prayers, has elicited widespread condemnation. And yet….

The words that are used to condemn terror matter. Let us compare those of the President of the Palestinian Authority, the President of the United States, and the United States Secretary of State.

Mahmoud Abbas could not bring himself to condemn this horrific attack.

The Palestinian news agency WAFA instead issued this statement:

The Presidency condemned the killing of civilians regardless of the party committing the attacks, stressing the need to end the causes of such attacks and current tension through ending the Israeli occupation.

It also condemned the killing of Israeli civilians in the West Jerusalem synagogue attack and called for the immediate cessation of the storming of Al-Aqsa Mosque Complex by extremist Jewish settler groups as well as an end to provocations of settlers and incitement of some Israeli ministers.

This is a vile and cowardly response. “The Presidency” condemned the attack? Is that a building, an office, a microphone? Where is Mahmoud Abbas, the PA president? His refusal to speak in his own voice, to appear on camera doing so, to tell Palestinians that such acts bring shame and repudiation on all of them, speaks far more loudly than the press statement that was issued. In the aftermath of this act of heartless brutality, Abbas simply hid.

The White House issued this statement from the President:

I strongly condemn today’s terrorist attack on worshipers at a synagogue in Jerusalem, which killed four innocent people, including U.S. citizens Aryeh Kupinsky, Cary William Levine, and Mosheh Twersky, and injured several more. There is and can be no justification for such attacks against innocent civilians. The thoughts and prayers of the American people are with the victims and families of all those who were killed and injured in this horrific attack and in other recent violence. At this sensitive moment in Jerusalem, it is all the more important for Israeli and Palestinian leaders and ordinary citizens to work cooperatively together to lower tensions, reject violence, and seek a path forward towards peace.

Here again the speaker just issued a statement and did not appear on camera. And what a statement! Complete equivalence between Palestinian and Israeli leaders, as if they were in both cases democratically elected representatives of the people, and as if they had similar positions when it came to terror. But in fact, Palestinian official media have been inciting violence and anti-Semitism ceaselessly in recent months. “Palestinian leaders” are part of the problem, and Mr. Obama seems unable or unwilling to admit that fact.

Contrast what John Kerry said, during a press conference with the British foreign secretary:

I am, first of all, delighted to be in London with my friend Philip Hammond. I think the fact that we are meeting on a regular basis now, almost weekly since he has become the foreign secretary, is an indicator of the importance of our relationship and the degree to which we rely on each other as we face some very, very complicated and challenging issues.

But I want to say something first, if I may. The reason I was delayed walking in here: I was just on the phone to Prime Minister Netanyahu of Israel. This morning, today in Jerusalem, Palestinians attacked Jews who were praying in a synagogue. And people who had come to worship God in the sanctuary of a synagogue were hatcheted and hacked and murdered in that holy place in an act of pure terror and senseless brutality and murder.

I call on the Palestinian leadership at every single level to condemn this in the most powerful terms. This violence has no place anywhere, and particularly after a discussion that we had just the other day in Amman, where the prime minister of Israel flew to Amman, sat down with the Custodian of the al-Aqsa Mosque, King Abdullah of Jordan, and went to the extent of restoring in absolute terms the status quo with respect to the management of that mount, including lowering the age, taking away any age limits on people who could visit, guaranteeing that there were peaceful, completely uninterrupted visits over the weekend. And to have this kind of act, which is a pure result of incitement of calls for days of rage, of just an irresponsibility, is unacceptable.

So the Palestinian leadership must condemn this and they must begin to take serious steps to restrain any kind of incitement that comes from their language, from other people’s language, and exhibit the kind of leadership that is necessary to put this region on a different path. Our hearts go out to all Israelis for the atrocity of this event and for all the reminders of history that come with it. This is – simply has no place in human behavior, and we need to hear from leaders who are going to lead – lead their people to a different place.

This was, first of all, the voice of a human being, not a press bureau. And on camera, live. And Kerry did not seek a false moral equivalence, but instead made some demands of the Palestinians. He noted that the terrorism was the “pure result of incitement of calls for days of rage” and he told us where it came from. He then added that “the Palestinian leadership must condemn this and they must begin to take serious steps to restrain any kind of incitement that comes from their language, from other people’s language, and exhibit the kind of leadership that is necessary to put this region on a different path.” He made it clear that this is not just the fault of Hamas or other groups and called “the Palestinian leadership” to task for “their language.” And he demanded not more press statements but “serious steps” to get the incitement stopped.

Bravo for Kerry. It’s too bad President Obama could not have reacted in a similarly way–both very human and quite tough. And it is of course scandalous, though unsurprising, that Abbas said nothing useful at all.

Does it matter? Are these just word games? I think not. How we react to such acts of terror tells a great deal about who we are and what we think of the terrorism. Abbas’s reaction will surely persuade many more Israelis that he is no partner for peace.

 

UPDATE: After I write the comments above, President Abbas did appear on camera to condemn the murders. But he added in the same sentence that while he condemned the slaughter “we also condemn the attacks on al-Aqsa mosque.” That made his statements and omissions even worse, for there have been no such attacks. A handful of Jews tried to pray on the Temple Mount, and suggesting moral equivalence between that action and the murders in a synagogue is grotesque. His words would suggest to Palestinians that crimes of equal magnitude are being committed regarding al-Aqsa, and that can only incite more violence.

עוגיפלצת נוצר לראשונה ב- 1966 עבור פרסומת לחטיפים קנדים.

הנה הפרסומת, שמעולם לא שודרה:

More Klingons.