My plan to create a perfectly flat and level Kansas by moving 5,501 cubic miles of earth from west to east. It’s the ideal Kansas. Still some details to work out about rivers, roads, etc. Watch out for the 900-foot cliff bisecting Kansas City.
הושג הסכם לגבי תקציב הביטחון בשנים הקרובות. זה קרה בדיוק שנתיים אחרי שהממשלה החליטה שאין לה מושג יותר מה לעשות עם תקציב הביטחון והקימה את ועדה לוקר שתמליץ לה. וגם שמונה שנים אחרי שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת ברודט שגם היא המליצה לה מה לעשות עם תקציב הביטחון. ההסכם הזה עוד לא סגור סופית סופית. הוא לא נחתם, אבל הוצג ואושר עקרונית בקבינט הביטחוני בליל שבת.
כעת יגיע תורה של הכנסת לאשר את תקציב המדינה בוועדת הכספים, ולאחר מכן במליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית עד סוף השבוע, ואז לממשלה יהיה שקט למשך כעשרה חודשים, עד לפלונטר של התקציב הבא. רגע לפני שהתקציב מאושר, זה הזמן לנתח האם ההסכם הוא הסכם טוב או רע, איזה צד גזר את ההישגים הגדולים ביותר, והאם יש סיכוי שההסכם הזה ייושם בכלל.
בשביל לבצע את הניתוח הזה צריך להגדיר קודם כל את הבעיה – מדוע היה צורך בהסכם מלכתחילה? מה בעצם היה מקולקל שדרש פתרון? לוועדת לוקר היו כמה תובנות חדות לגבי מה שמקולקל בתקציב הביטחון: הוא מתנהל ואינו מנוהל ובמקום תכנון רב שנתי יש מאבק יום-יומי על היקפו.
לכן, המלצות ועדת לוקר ניסו לסוף לעניין הזה, וברוח זו גם ההסכם הנוכחי שגובש בין משרד האוצר למערכת הביטחון. המטרה של ההסכם היא להשיג ודאות תקציבית לחמש שנים, במקום שכל כמה חודשים מערכת הביטחון תבוא לראש הממשלה ותדרוש תוספת תקציבית. עם זאת, כלקח מאי-יישום המלצות ועדת ברודט, הפעם תוספת התקציב הידועה מראש הזו תותנה בביצוע רפורמות מבניות לייעול המערכת. או כמו שאמר פעם נתניהו עצמו: יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.
ההסכם הזה מורכב מאוד, ולכל ניואנס בו יכולות להיות פרשנויות רבות (אם יש משהו שאנשי מערכת הביטחון מצטיינים בו הן מצגות עמוסות שקפים ונתונים שנועדו להתיש את הצד המקשיב), דבר שעלול להקשות על יישומו. גם אם הוא יעבוד בשנה הראשונה או השניה, בשנה השלישית זו כבר יכולה להיות ממשלה חדשה עם פקידים חדשים ולכו תדעו מה יקרה אז. כבר היינו בסרט הזה מספיק פעמים בשנים האחרונות. ואם זה אכן יקרה, וההסכם יתפרק, קשה לראות כיצד אחרי קו פרשת המים הזה אפשר יהיה לבנות מחדש את יחסי האמון בין הצדדים.
המסגרת הכללית – הישג של האוצר, יתרון גדול למערכת הביטחון
הסיכום: מסגרת תקציב חמש שנתית של כ-59 ומשהו מיליארד שקל בשנה, שגדלה כל שנה בהתאם למדד (2% בשנה על פי התחזית)
האותיות הקטנות: בסיס תקציב הביטחון יהיה נמוך יותר, כ-56 מיליארד שקל. ההשלמה למסגרת הכוללת תיעשה רק בכפוף לעמידה בתנאי ההסכם, כלומר בהתאם לביצוע הרפורמות המבניות
מה הסיכוי שזה יקרה: סיכום ברוח זו הוא החלום הרטוב של אגף התקציבים, לא רק בנוגע למערכת הביטחון אלא באופן כללי – להעביר כסף רק אחרי שרפורמות בוצעו. מלבד זה, גם עבור מערכת הביטחון זהו סעיף מצוין, משום שהוא נותן למערכת תמריץ גבוה מאוד להתייעלות, כי כל שקל שהיא תחסוך לא יילך למשרד האוצר אלא יועבר לטובת ביצוע אימונים והגדלת היכולות הצבאיות על ידי רכש ופיתוח.
אבל בפועל, כאן עלול להתגלות עקב אכילס הגדול ביותר של ההסכם הזה. ראשית, אחרי שהרפורמות יבוצעו התמריץ של אגף התקציבים להעביר את הכסף יהיה נמוך. זה נכון שאם הוא לא יעביר את הכסף הוא יירה לעצמו ברגל כי משרד הביטחון לא יאמין לו יותר לעולם. מצד שני, קשה להגיד שאגף התקציבים הוא הגוף בעל המוניטין הטוב ביותר בכיבוד הסכמים במדינת ישראל.
שנית, על אף שהצדדים ינסו להגדיר מראש אבני דרך ברורות שיאפשרו להכריע האם הרפורמות קוימו או לא, בסופו של דבר יש הרבה מאוד דרכים להציג את אותו הנתון. לראייה, בעקבות המלצות ועדת ברודט, היה צורך בבורר חיצוני – בנק ישראל – בשביל להבין אם כמות התקציב שנוספה לתקציב הביטחון עמדה במתווה המלצות ברודט או לא. אפילו על זה הצדדים לא הצליחו להסכים.
שני הצדדים אומרים שהפעם, בניגוד לברודט, לא יהיו ויכוחים משום שהחקיקה שתתבצע תגדיר היטב מהן אבני הדרך שצריך לעבור בשביל לקבל את הכסף, בלי מקום לפרשנות. ייתכן. אבל ייתכן גם שברגע האמת ההסכם הזה לא יחזיק, משום שכל צד יטען שהצד השני לא מיישם אותו.
הפנסיה – ההישג הגדול ביותר של מערכת הביטחון
הסיכום: פנסיית הגישור תישאר, גיל הפרישה יירד
האותיות הקטנות: פנסיית הגישור אמנם תישאר, אבל היא תרודד ותקוצץ (ב-30%-40%) וחלק מהקצינים פשוט לא יישארו בצה״ל בשביל לקבל אותה (אבל יקבלו מענק שחרור של כמה מאות אלפי שקלים)
מה הסיכוי שזה יקרה: זהו ההישג הגדול ביותר של צה״ל ומערכת הביטחון בהסכם הזה. ראשית, לא נוגעים בכלל באנשי הקבע שזכאים לפנסיה תקציבית (כלומר, שהתגייסו לפני 2004), שעלותה הכללית כבר חצתה את ה-8 מיליארד שקל בשנה.
שנית, גם פנסיית הגישור לאנשי קבע שהתגייסו אחרי ינואר 2004 תישאר על כנה. יחד עם הורדת גיל הפרישה המשמעות היא שמי שיגיע עד סוף הקריירה הצבאית בגיל 43 יוכל ליהנות מתשלומי פנסיה על חשבון משלם המסים למשך 25 שנה, עד שיתחיל לקבל פנסיה מקרן הפנסיה הפרטית שלו. במקביל, גיל הפרישה לנגדים יעלה ל-55, וכולם יהיו זכאים לפנסיית גישור מאותו רגע ועד לגיל הפרישה (כ-12 שנה).
בנוסף, קצינים ואנשי קבע שצה״ל לא ירצה להמשיך לקדמם יופרשו בגיל 35-36 אבל עם מענק פרישה נאה במיוחד (כחצי מיליון שקלים). עבור מי שנמצא בתחילת הקריירה שלו ובעל סיכוי לא רע בכלל להשתלב בשוק העבודה, זהו מענק נדיב במיוחד שאין לו מקבילה בשירות הציבורי (ודאי לא בשוק הפרטי).
ההישג היחידי של האוצר בתחום זה נוגע למספר קטן של אנשי קבע בכל שנה (כ-30) בתפקידי מטה מובהקים שבמקום להגיע לפנסיה צה״לית יופרשו בגיל 35-36 ויעברו לעבוד כאזרחים עובדי צה״ל, עד לגיל הפרישה הכללי במשק או קודם לכן, אבל בלי מענק חריג ובלי פנסיית גישור.
בשורה התחתונה, צה״ל ומערכת הביטחון יצאו המנצחים הגדולים בעניין הפנסיה. גיל הפרישה יירד, הקצינים ואנשי הקבע ימשיכו ליהנות מפנסיה תקציבית אדירה (גם אם קוראים לה פנסיית גישור) שאין לה אח ורע בשירות הציבורי מבחינה היקפה, וגם הפורשים המוקדמים יקבלו מענק נאה.
כשאנשי פנסיית הגישור יגיעו לגיל הפרישה (בעוד כ-10 שנים) העלות למדינה תהיה כ-3 מיליארד שקל בשנה לפחות, ועוד תשלומי הפנסיה התקציבית, שיגיעו לשיאם רק בעוד כ-15 שנה. מאחר שמדובר בסכומים אדירים, יהיה סביר להעריך שזהו לא סוף פסוק, ושהקרב הזה יתעורר מחדש בעוד כמה שנים.
השקיפות והבקרה – ההישג הגדול של האוצר
הסיכום: לא יהיו עוד פערי מידע בין מערכת הביטחון לבין משרדי האוצר וראש הממשלה, בכל התחומים (שכר, כוח אדם, פנסיה, ביצוע התקציב, התחייבויות תקציביות לעתיד)
האותיות הקטנות: מערכת הביטחון לא תוכל עוד להעביר תקציב שהוגדר למטרות ייעודיות (למשל, בניית יכולות לתקיפה באיראן, או חידוש מלאים לאחר מבצע צבאי) לטובת קיום שוטף, תשלום שכר וכו.
מה הסיכוי שזה יקרה: הסיכוי לשקיפות אמיתית תלוי בעיקר במשרד הביטחון ובמידת הרצון שלו לבצע את הסעיף הזה עד תום, ולא ברמייה. זה גם הסעיף הקשה ביותר לבדוק אם יושם או לא. ראשית, משום שהשקיפות ממילא לא תהיה כלפי הציבור אלא רק כלפי קומץ פקידים. ושנית, משום שקומץ הפקידים הזה יתקשה להגיד אם הוא חשוף לכל הנתונים או לא, כי איך אתה יודע אם אתה חשוף לכל הנתונים אם אין לך מושג מהם כל הנתונים. מלכוד שכזה.
ושנית, זה לא מספיק שמשרד הביטחון יהפכו את עצמם לשקופים. במשרד האוצר צריכה להיות יכולת להבין את הנתונים האלה ולעשות איתם משהו. כלומר, ביכולת של אגף התקציבים לעבד את הנתונים בשביל להיות חלק משמעותי בגיבוש תקציב הביטחון (כיום הוא פשוט לא) וביכולת של אגף החשב הכללי במשרד האוצר לעקוב בזמן אמת אחרי נתוני כוח אדם, שכר והתחייבויות לעתיד (דבר שלא קורה כיום) ולהרים דגלים אדומים לנוכח ממצאים בעייתיים.
כוח אדם ושכר – הישג של האוצר, אם כי קשה מאוד ליישום
הסיכום: קיצוץ הדרגתי של 14% בעלות שכר אנשי הקבע בצה״ל (כ-1.5 מיליארד שקל)
האותיות הקטנות: הקיצוץ ייעשה הן על ידי צמצום תקנים (כ-600 מיליון שקל) בין אם בפיטורים ובין אם בביטול תקנים אחרי שהקצינים שממלאים אותם ישתחררו, והן על ידי הורדת גיל הפרישה ויצירת שער יציאה נוסף מצה״ל בגיל 35 (כ-900 מיליון שקל). שינויי כוח האדם ייעשו על פי שיקולו הבלעדי של צה״ל. צמצום של כל 1,000 תקני קבע יחסוך לצה״ל כ-250-275 מיליון שקל בשנה.
מה הסיכוי שזה יקרה: על פי מספר מקורות שמכירים את מערכת הביטחון מבפנים, הפחתה של היקף צבא הקבע עלולה להתבטל מעצמה תוך כמה שנים, בגלל הנטייה של צבא הקבע לגדול באופן טבעי. כלומר, בשביל ששינוי כוח האדם יהיה אפקטיבי, עליו להיות רציף ובלתי פוסק.
אם לשפוט על פי העבר, ויש דוח מבקר המדינה שיעיד על כך, לצה״ל קשה מאוד להניע תהליכי התייעלות פנימיים. כעת, אם נתוני כוח האדם אכן יהיו שקופים למשרד האוצר, ואם צה״ל יבין שכל שקל שהוא חוסך בכוח אדם הוא יכול להשקיע במחקר ופיתוח והתעצמות, ייתכן ששילוב שני אלה יהוו תמריץ מספיק לצה״ל בשביל להמשיך להתייעל כל העת ולא רק באופן חד פעמי.
התוכניות שצה״ל כבר הציג בתחום כוח האדם בשבוע שעבר מעלות מספר סימני שאלה לגבי מידת הרצינות של המערכת להתייעל. בעיקרון, צה״ל הכריז על הפחתה של כ-2500 תקנים. אבל, גופי המטה שצה״ל הכריז שיעברו קיצוץ – למשל, היועץ הכספי לרמטכ״ל, הרבנות הצבאית, גל״צ וכדומה – הם גופים קטנים. אי אפשר להגיע שם לאלפי תקנים.
גם המיזוג המתוכנן של מפקדת זרוע היבשה והאגף הלוגיסטיקה נשמע טוב על הנייר אבל מסובך מאוד לביצוע ולא ברור מי יוביל אותו. ובכל מקרה, כך על פי מספר גורמים, החיסכון תקנים שצפוי מכך גם אם הדבר ייושם במלואו, יגיע במקרה הטוב לכ-200 תקנים בלבד.
מאיפה יבואו כל היתר? אולי מאזרוח חלק מהפעילות (למשל, כלכלנים ומשפטנים) רק שזו המרה של תקני צבא בתקנים אזרחיים. גם אם יהיה פה חיסכון כספי, הוא לא יהיה עצום. ואולי גם מהקטנת המטות באופן כללי על ידי מעבר ליחס של אחד לחמישה בין מפקד לפקודים, במקום אחד לשלושה כיום (בחלק מהגופים זה קיים כבר כיום). בשורה התחתונה, זה נראה כמו אתגר גדול מאוד עבור צה״ל שמימושו אינו מובן מאליו.
התפרסם הבוקר בגרסה מהודקת יותר. תודה ליאיר על העריכה
According to a press release sent out earlier today,
Today Oxford Dictionaries announces the emoji, commonly known as “Face with Tears of Joy,” as its “Word” of the Year for 2015.
They explain that
This year Oxford University Press partnered with leading mobile technology business SwiftKey to explore frequency and usage statistics for some of the most popular emoji across the world. “Face with Tears of Joy” came out a clear winner. According to SwiftKey’s research, “Face with Tears of Joy” was the most heavily used emoji globally in 2015. Their research shows that the character comprised 20% of all emoji used in the UK in 2015, and 17% of all emoji used in the US. This compared to 4% and 9% respectively in 2014. In the US the next most popular emoji was “Face Throwing a Kiss,” comprising 9% of all usage.
בין ״בחזרה לעתיד״ 1 ל-2 חלפו ארבע שנים. כך גם בין מטריקס לרילודד. בין אינדיאנה ג׳ונס הראשון לשני חלפו שלוש. כנ״ל ליל המסכות (האלווין). בין שני הראשונים של שר הטבעות רק שנה.
שליחות קטלנית והנוסע השמיני, על שבע שנות ההמתנה שנגזרו עליכם, הם הפרנצ׳ייזים היחידים מאלה שחשבתי עליהם שגרמו לכם ליותר ציפייה מאשר הפוסט הזה ממש, פוסט שממשיך את דרכו של האוונגארד שבאוונגארדים, פאר היצירה, הלוא הוא הפוסט ההוא מינואר 2011 שקעקע את כל מה שחשבתם על הפעלים בעתיד בגוף ראשון שנהגים עם יו״ד במקום אל״ף.
תקציר למי שלא יודע ללחוץ על לינק כוסאומו: ״אני ידבר״ במקום ״אני אדבר״ זה לא רק פונטיקה, כי הרי אומרים גם ״אני לא ידבר״ ו-״אני כבר ידבר״ (האזינו קצת בחלל הציבורי הקרוב למקום מגוריכם). אז מה עוד יש שם? יש שם את העובדה שבמשלב המדובר כבר לא משמיטים את כינוי הגוף. להגיד ״אדבר איתך מחר״ נשמע פלצני ולא בגלל האל״ף (השוו עם ״אני אדבר איתך מחר״). על כן, השפה, שרוצה לרזות ולהשיל מעליה נטיות לא הכרחיות, מיישרת את גוף ראשון עתיד עם גוף שלישי וחסל. גם ככה תמיד הוגים את הנושא. ולראיה, בעבר עדיין סבבה להגיד ״אמרתי לך אתמול״ ולכן אין ״אני אמר לך אתמול״.
אז מדוע כינסתי אתכם כאן שוב? לבשר על אסימון שנפל. שכבר שולשל בפוסט ההוא אבל לא באמת הפכתי בו. הזמן החמקמק הזה, ציווי. הכבשה השחורה של מערכת הפועל. מה הטרוניה העיקרית ששמעתם שקשורה אליו בשנים האחרונות? נכון, שצורות העתיד משתלטות עליו. ״תעבירי את המלח״, ״תתנו לי סיבה״, ״תגיד את זה תגיד את זה תגיד את זה כבר״, ״תראו את המטומטמים האלה שמחים על גול מפנדל כאילו המאזן שלהם עכשיו יותר טוב משל מכבי ב-2010״. ומה יש לי להגיד? מובן שהן משתלטות. הרי בציווי עדיין לא נהוג להגות את כינוי הגוף (שהוא תמיד בגוף שני). אפילו אי אפשר כל כך – זה נשמע כמו עתיד. מכאן שההבחנה בין זמן עתיד לציווי עדיין קיימת, היא פשוט השתנתה, והפכה למינימלית בדרכה – אותה הטיה לשניהם, אבל בעתיד חייבים לציין נושא ובציווי לא.
תופעת מקור אחת (חיוב נושא לפעלי עתיד), שתי השלכות נצפות (מעבר גוף ראשון להטית גוף שלישי בעתיד, איחוד הטיות גוף שני עם זו של ציווי), עקביות במשלב. אני חושב שלגיטימי לקרוא לזה תיאוריה.
בעיצומה של תבוסה מנטלית, דמוגרפית וערכית של שוודיה לגל ההגירה המוסלמי המטביע אותה, התפנתה שרת החוץ להטיף לישראל ולנזוף בה מעל דפי 'הארץ'. אין ברירה אלא להזכיר לה כמה עניינים לא נעימים
שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרום. צילום: אי.פי.
מאמר תוכחה מוזר, מופרך ומתנשא שפרסמה ב'הארץ' שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, (דיכויו של הצד השני אינו מגדיל את ביטחון ישראל, 7.11) חושף בורות מדהימה של השרה השוודית באשר למציאות בישראל והתעלמות מדהימה לא פחות מהנעשה בימים אלו בארצה שלה. מילא השרה השוודית, אבל איך אפשר להסביר את בחירת הכותרת וכותרת המשנה למאמר, בידי עורכי 'הארץ', ממנה עולה שהם בורים ומנותקים בדיוק כמותה?
הכותרת שבחרו העורכים למאמר החגיגי שנכתב לכבוד 'ועידת השלום' של העיתון, היא הציטוט הזה מתוך המאמר:
דיכויו של הצד השני אינו מגדיל את ביטחון ישראל
ובכותרת המשנה בא ההסבר, למי שלא הבין למה הכוונה:
צעדי הפרדה חריפים ובידודה של עזה לא הוכיחו את יעילותם בשמירה על אזרחי ישראל
???
ב"צעדי הפרדה חריפים", מכוונים השרה השוודית ועורכי 'הארץ' לגדרות ההפרדה ביו"ש וסביב רצועת עזה. 'פרספקטיבה' מתכבדת לערוך למערכת 'הארץ' ולשרת החוץ השוודית היכרות עם המציאות: מחקר שהתפרסם בכתב העת 'מערכות' ובחן את יעילותם של "צעדי ההפרדה החריפים" ושל "בידודה של עזה" מבחינת ה"שמירה על אזרחי ישראל", כלומר את יעילות גדרות ההפרדה, העלה שיעילותם לא רק שהוכחה, אלא הוכחה באופן מובהק ביותר. גם בעזה (תרשים 2) וגם ביו"ש (תרשים 4).
הנתונים מתוך המחקר 'גדר נגד טרור-הדוגמה של רצועת עזה ושל יהודה ושומרון', כתב העת 'מערכות' גיליון 458
שרת החוץ השוודית שצוטטה כאומרת שישראל "אגרסיבית מאד" ו"מרגיזה את כל בנות בריתה", נחשבת לעוינת לישראל. רק לפני חודשים אחדים נאלצה לבטל ביקור מתוכנן בישראל, לאחר שהבינה שאיש, לרבות ראש הממשלה ושר החוץ, לא מתכוון להיפגש עמה. תוכחותיה, שכאמור נשענות על בורות מדהימה, ממשיכות להפתיע גם במורד המאמר.
וולסטרום מנופפת באצבעה לעבר אזרחי ישראל ואומרת ש"הפחד וחוסר האמון הם אויבי השלום", אבל האבן שהיא משליכה על ישראל מתוך בית הזכוכית שלה, מנפצת את הקיר בקול רעש גדול:
הפחד: מי שמפחד מהמוסלמים כרגע, אלו אזרחי שוודיה. אזרחיות שוודיה ליתר דיוק. שוודיה הפכה זה מכבר לבירת האונס של אירופה. היא נאלצת לספוג עליה של 500% בשכיחות מעשי האונס, עליה שמשמעותה היא שכל אישה שוודית רביעית תעבור אונס אלים במהלך חייה. מי אונס אתם שואלים? "מהגרים ממדינות לא מערביות", בלשונן המכובסת והמסורסת של הרשויות בשוודיה. אותן רשויות המשלימות עם קיומן של משטרות שריעה, המוקמות באזורים במדינה מהם נמלטת משטרת שוודיה.
הפחד מהמוסלמים כה משתק את ארצה של שרת החוץ הנוזפנית, עד שהרשות לחינוך מיני של שוודיה הגדירה באביב שעבר את מילת הנשים כ"ניסיון חיובי של הנשים", ואת הטענות נגד המעשה הברברי כ"גזענות מערבית" ו"הטייה פוסט קולוניאלית".
"אנו צופים בדאגה בישראל", מתנשאת שרת החוץ השוודית, "המתרחקת מהחוק הבינלאומי". וזאת בשעה שאזרחי ארצה מתקרבים לחוק הבינלאומי, באמצעות הצתות מרכזי מהגרים בכל רחבי המדינה, אותם הם ושורפים אותם עד היסוד, עשרות הצתות רק בשבועות האחרונים, ובשעה שממשלת שוודיה המבוהלת מתקרבת אף היא לחוק הבינלאומי, באמצעות הפרה ברגל גסה של אמנת שנגן, כשהיא מודיעה לפליטים שבכוונתה לגרש אותם אם לא יביאו איתם מיטות לישון בהן.
אבל ישראל מדאיגה אותה. וכל הספק פרודיה הזו, מודפסת כאמור בעיתון 'הארץ', במסגרת החגיגית של 'ועידת הארץ לשלום'.
In connection with the ABC Chinese-English dictionary database which they wanted to buy, I had some dealings with Microsoft in China about 15 years ago. Already then, their internal language in the Beijing and Shanghai offices was English. Around the same time, I also had contact with several other major companies in China where the situation was exactly the same.
To go back even much further than the time I alluded to in that comment, more than three decades ago, around the early to mid-80s, China was a very different place from what it is now. Streets were narrow, there were innumerable bicycles but no private cars, frogs were still croaking in rice fields in the Pudong district of Shanghai (where now soar some of the world's tallest buildings), the built-up area around Peking University called Zhongguancun was — as its name implies — still a dusty village, and nearby Haidian — now China's Silicon Valley — was an even sleepier place.
I remember — as one of the most poignant experiences of my life — running into a Boston College biochemistry professor in the Lanzhou airport and having a fascinating conversation about language with him. In those days, Lanzhou was still very much a far western, backward backwater in the poor province of Gansu. I went to Lanzhou often to visit the museum, the university, and scholars there, but more importantly because it was where I caught the smoky steam train to Dunhuang even farther west, some 500 kilometers away at the other end of the narrow province, and Dunhuang was where the manuscripts I spent the first 20 years of my scholarly career working on came from.
In those days, the Lanzhou airport was far from the then thin, long city that stretched for more than 60 kilometers along the banks of the Yellow River. My recollection is that we had to drive a couple of hours along isolated, unpopulated roads leading into the loessial uplands where the airport was located on a dry, barren plateau. The terminal was little more than a shed, quite unlike today's sprawling edifice through which fly millions of passengers every year.
There was only one other passenger in the waiting room, and the plane to Beijing (or perhaps Xi'an) was not due to fly out for an hour or two, so we had time for a good chat. The Boston College biochemistry professor was in China to give lectures at various universities. I think that he had grown up in Taiwan, and like tens of thousands of other students from Taiwan, had gone to America for his higher education and ended up teaching there for the next few decades. But he was also a patriotic Chinese, so — again like countless other academics and researchers with a background similar to his — he had an intense desire to transfer American technological expertise to China, so that explains why he made so many extended trips back to China (very different from me, who made scores of trips to China to learn about that nation's past).
I asked the BC professor how his lectures were going, and he told me that he found it extremely frustrating to talk about his specialty in Chinese. In those days, the level of English knowledge was still minimal in most sectors of the population, including in the universities. He told me that he spent most of his time just trying to convey in Mandarin the meaning of essential technical terms in English. It often ended up that, in essence, he was serving both as a fund of information about biochemistry and also as a teacher of technical English vocabulary.
Being the incorrigible language enthusiast that I am, I asked him if he was successful in coming up with suitable Mandarin equivalents for all the biochemical terms that were his daily fare in English. He confessed that he found that to be utterly impossible when what he was really trying to teach his Chinese colleagues and students were the complex biochemical phenomena that he taught and did research on every day when he was back in America. So he basically stuck to using English for the most specific, technical terms to describe those phenomena, and his Chinese colleagues and students simply had to learn them.
That's just one field in which technical and linguistic transfer were going on simultaneously. It was happening in virtually every field of science and technology, and in later decades it happened in the social sciences and the humanities as well. During the 80s, even in remote places like Xinjiang, I met Western aeronautical engineers, geologists, botanists, zoologists, and other scientists and technicians who were engaged in this massive transmission of information from the West and the language through which it was conveyed.
My encounter with the Boston College biochemist in the Lanzhou airport in the early 80s would have been remarkable enough just as I have described it above. What makes it even more amazing is that he was my sister-in-law's adviser.
I get a lot of email, and I often peek at it on the go with my phone. But replying to email on mobile is a real pain, even for short replies. What if there were a system that could automatically determine if an email was answerable with a short reply, and compose a few suitable responses that I could edit or send with just a tap? […]
Some months ago, Bálint Miklós from the Gmail team asked me if such a thing might be possible. I said it sounded too much like passing the Turing Test to get our hopes up… but having collaborated before on machine learning improvements to spam detection and email categorization, we thought we’d give it a try. […]
We’re actually pretty amazed at how well this works. We’ll be rolling this feature out on Inbox for Android and iOS later this week, and we hope you’ll try it for yourself! Tap on a Smart Reply suggestion to start editing it. If it’s perfect as is, just tap send. Two-tap email on the go — just like Bálint envisioned.
A great idea, in my opinion. I'm looking forward to using Smart Reply heavily, to help me keep up with the swelling tide of incoming email. (My Gmail primary inbox is now at 32,160 and rising…)
So I've been disappointed that Inbox on my Nexus 5 still doesn't seem to offer this feature yet.
And when I ask Inbox "Help" about "Smart Reply", this is what I get:
Seriously.
Actually the helpful reply goes on for another page or so of helpful Romanian instructions about how to delete emails. This may be the advice that I need, but my command of Romanian is minimal.
So I'm confident that Smart Reply is going to be at least as rich a source of jokes as machine translation and autocorrect. If you send me a message, and I respond that my hovercraft is full of eels, or something similar, don't look for deeper meanings, or assume that I've lost my mind. It's just my new long short-term memory email helper. Really it is.
העיתונאית סימה קדמון מ'ידיעות אחרונות' זכתה בפרס על מפעל חיים מידי אגודת העיתונאים, בזכות "ניתוחים מבריקים ומחכימים של מערכת הבחירות". ירדנו לארכיון וליקטנו מקבץ. קריאה נעימה
סימה קדמון (צילום: אביגיל עוזי, מתוך אתר וואלה!)
אגודת העיתונאים החליטה להעניק פרס 'מפעל חיים' לעיתונאית סימה קדמון, הפרשנית הפוליטית של 'ידיעות אחרונות'. נימוקי הפרס: "בשנה זו בלטה סימה קדמון עם ניתוחים מבריקים ומחכימים של מערכת הבחירות ותוצאותיהן". לפניכם מקבץ קצר מניתוחיה "המבריקים והמחכימים" של סימה קדמון במהלך מערכת הבחירות, כפי שהתפרסמו בטוריה במוסף לשבת של העיתון:
5.12.2014 – תחילת מערכת הבחירות: את רשימת ההישגים של הממשלה כפי שהציגה נתניהו לציבור, מגדירה קדמון "יומן של נער מתבגר", ומוסיפה: "ככה לא נראה ראש ממשלה שמאמין ביכולותיו" היא מאבחנת "אי ודאות דכדוך וחוסר אנרגיה בליכוד" ואביגדור ליברמן הוא בעיניה "מועמד ריאלי לראשות הממשלה"
עובר שבוע. ב 12.12 ובצל הודעת לבני והרצוג על האיחוד והרוטציה השוויונית עליה הסכימו בתפקיד ראש הממשלה, קדמון אופטימית: "הליכוד יכול להגיע גם ל 15 מנדטים. קטן ממפלגתו של בנט, אולי אפילו של ליברמן וכחלון. הסכנה כבר אינה רק אובדן השלטון אלא גם אובדן ראשות האופוזיציה"
בשבוע הבא, 19.12 מתפצלת ש"ס. הפרשנית קדמון קרת רוח: "לנגד עינינו ש"ס עלולה להיעלם"
בשבוע הבא, 26.12, בצל התפוצצות פרשת השחיתות במפלגת 'ישראל ביתנו', קדמון דווקא רואה את האור: "אם יגידו למצביעי המפלגה הוותיקים שיש כאן רדיפה, אולי יקרה מה שקרה בבחירות האחרונות וכוחה של המפלגה דווקא יעלה. קמפיין 'אני מאשים' יכול להניב תוצאה יפה".
יתרון תדמיתי לנתניהו על הרצוג בנושא הביטחוני? לא בעיניה: "בסדר. אז נתניהו היה סרן בסיירת מטכ"ל והרצוג היה רב סרן ב 8200. מה ההבדל?"
עובר עוד שבוע. ב 2.1.2015, בעקבות תוצאות הפריימריס בליכוד, פוסקת הפרשנית: "אלקין, לוין, דנון וחוטובלי, שקיוו להיות שרים בקדנציה הזו, יצטרכו ככל הנראה לאפסן את המשאלות שלהם" (כזכור, שלושה מונו לשרים, אחת, חוטובלי, לסגנית שר במשרד ללא שר)
הודעת הפרישה של דרעי מהחיים הפוליטיים מוציאה מהפרשנית עוד "ניתוח מבריק", כנימוק השופטים, הפעם בארומה תנ"כית: "דרעי בפוזיציה של האם הביולוגית במשפט שלמה. הוא החליט לא לפגוע בילד"
השבוע הבא, 23.1, עומד בצל תקיפת השיירה האיראנית סמוך לגבול וחיסול הגנרל האיראני והארכי מחבל הצעיר ג'יהאד מורנייה. קדמון ביטחוניסטית: "חיסול הגנרל האיראני והבן של עימאד מורנייה נועד לגרום לאזרחים להתרשם, אבל זו תקלה שתגרום לנו נזק בהמשך. הוכחה לשיקול דעת לקוי"
לא רק ביטחוניסטית, גם נבואית: "הטלפון הראשון שנתניהו יעשה אם יקבל את המנדט לא יהיה לבית היהודי אלא למחנה הציוני".
באותו שבוע הציג ליברמן את רשימתו. ניתוחה המבריק של קדמון: "סוג של תבשיל שהוכן ביד טבח שכבר בישל אי אלו קדרות בחייו. כמה נשים, כמה צעירים קורט של עיתונאי סלב והנה לכם קדירה משובחת"
(מה שלא הפריע לה שבוע לאחר מכן, אפרופו ויתור אלי אוחנה על מקומו ברשימת הבית היהודי, להגדיר את "ציד הכוכבים שנועדו לעטר את הרשימות" כ"עלבון לאינטליגנציה")
נמשיך. ב 6.2, קדמון בעצבים: השרים ארדן, אקוניס ושטייניץ – "שלושת הקופים של נתניהו"
ב 13.2 היא מזהה סימנים לתבוסת הליכוד "אם יש משהו שהזכיר השבוע יותר מכל דבר אחר את שלהי כהונתו של נתניהו ב 99', זה הניסיון שלו להסית את הציבור נגד העיתונות"
או לפחות לניצחון דחוק ומנטרל: "התירוץ להרכב הממשלה הבאה כבר מתחיל להיכתב: ממשלת אחדות או ממשלה רחבה שלא תשאיר לבית היהודי מקום".
ומי צריך לשאול את כחלון בעצמו, כשיש ניתוח מבריק של קדמון לגבי מהלכיו העתידיים? "כחלון לא אומר אבל ברור לגמרי שהוא מתכוון להיכנס לממשלת נתניהו רק אם הרצוג או ליברמן יהיו חלק ממנה"
בשבוע הבא 20.2, ראובן אדלר נכנס לעניינים וקדמון מעט יותר מעודדת: "מה שבטוח, זו רק ההתחלה. במחנה הציוני הסירו השבוע את הכפפות. כניסתו של ראובן אדלר, סמכות מקצועית מנוסה ובוגרת, כיועץ למחנה הציוני לא תעשה חיים קלים לנתניהו"
עבר עוד שבוע וב 27.2 קדמון עוברת לאיומים – "כדאי שתתכוננו לבניית עוד אלפי דירות ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים, ובנטל העיקרי אתם אלה שתמשיכו לשאת, זוגות צעירים וחסרי תקווה".
סילוק אלי מויאל מהליכוד בעקבות פגישה פוליטית שקיים עם ציפי לבני הוא, לפי הניתוח המחכים שלה, "שגיאה גדולה, שגיאה ענקית, שגיאה שיכולה להפוך לקטסטרופה, לא פחות"
בשבוע הבא, 6.3, שבועיים לבחירות, מתחילות החגיגות: "אווירת נכאים בליכוד. השטח מת. אווירה של תבוסה" "יש עתיד בעליה דרמטית בסקרים. שבועיים לבחירות ואי אפשר לעצור את המפלגה. מנדט נוסף בכל ארבעה ימים. בבחירות הקודמות המפלגה הוסיפה חמישה מנדטים בשבוע האחרון. נדמה שהיא הולכת לחזור על ההישג"
13.3, ארבעה ימים לפני הבחירות: "מפלגת השלטון במומנטום שלילי. ראש הממשלה לא מצליח לייצר שום דבר שיכול לשנות את זה… בליכוד מסתובבים עם ניחוח כישלון" איפה הניצחון אתם שואלים? "בהישג ידם של המחנה הציוני" קדמון מצטטת "אומרים בליכוד", (שאולי קיימים ואולי לא, אין לדעת): "נתניהו כבר לא נכס אלא נטל. עכשיו זה הליכוד שמחזיק את נתניהו, לא להיפך"
היא שואבת ביטחון מקלפיות שהוצבו במכללות ובתיכונים: "אם נוסיף לתוצאות הבחירות שהתקיימו השבוע בקמפוסים את תוצאות הבחירות בבתי הספר, הרי שבקרב הצעירים מדובר במהפך" ויש גם ניתוח מבריק ומחכים: "מערכות הבחירות הקודמות הראו לנו שהסקרים מפגרים אחרי הציבור. אם המומנטום הוא של התחזקות, כמו במקרה של המחנה הציוני והמגמה החיובית הנמשכת של לפיד, אנחנו עשויים לראות מהפך של ממש… הסחף אל כחלון הוא עצום… בכל יום שעובר נראית הרכבת הממשלה בידי הרצוג יותר אפשרית"
ולסיום: "כך ויתר נתניהו על המשך כהונה מוצלחת (עם לפיד ולבני בממשלתו) והלך למערכת בחירות שעלולה לסמן את סוף הקריירה הפוליטית שלו"
שבוע לאחר מכן, יומיים לאחר הבחירות, ניתוח מבריק ומעמיק אחרון: "זה אנחנו שלא ראינו. אנחנו התקשורת, הסוקרים, השמאל והמרכז הישראלי, כל מי שהאמין ששינוי בכלל אפשרי. אנחנו לא הבנו, לא ראינו, לא הקשבנו לרחשי ליבו של הציבור"
הסדרה ׳חברים׳ נגמרה מזמן, וכרגע האנושות מוגבלת ל-10 עונות בלבד, רק 236 פרקים בהם רוס עובר מהפך, מאדם מעצבן לאדם ממש מעצבן.
אבל למה להגביל את עצמנו? יש כיום מגוון דרכים לקחת הר של טקסט ולהשתמש בו כדי לייצר טקסט חדש באותו סגנון. אחת השיטות הפופולריות בשנים האחרונות הן רשתות-נוירונים נשנות, שגם אני השתמשתי בהן כדי לייצר פסוקי תנ׳ך חדשים, למשל.
כתבתי סקריפט קצר להורדת כל הפרקים של חברים, ואימנתי את רשת הנוירונים של קארפתי על הקורפוס.
מדובר בערך ב-770,000 מילים, 4.3MB. הרשת היא בת 2 שכבות ו-300 נוירונים, ואימנתי אותה במשך כ-20,000 צעדים עד שטעות האימות לא השתפרה כבר ונמאס לי. אין לי ספק שאפשר לאמן רשת מוצלחת יותר, אבל לא באמת אכפת לי מספיק כדי לעשות לזה אופטימיזציה.
כרגיל, אחרי כמה מאות צעדים הרשת עדיין די מחורבשת ומפיקה דברים שהם לא אנגלית או משפטים עם מבנה גרוע. ובכל זאת, היא כבר מזהה את מבנה התסריט באופן כללי:
אחרי כמה אלפי צעדים כבר מקבלים משהו כזה:
וכזה:
זה עדיין נשמע די ככה:
אבל זה שיפור. מעניין שהרשת לומדת לסגור סוגריים עבור תיאורי סצנה, תופעה שדומה למשהו שקארפתי שם לב אליו בזמן שהוא אימן רשת על קוד html.
====
אחד הדברים המעניינים לבדוק זה הרצת הרשת בטמפרטורות שונות. ככל שהטמפרטורה של הרשת נמוכה יותר, היא פחות מסתכנת ומנסה לתת הימור שמרני המבוסס על הסתברות מקסימלית. אפשר לדמיין זאת כרשת שרק מייצרת משפטים שיש סיכוי מאוד סביר שדמות תגיד אותן.
מה קורה בטמפרטורה נמוכה ב׳חברים׳?
דברים כמו זה:
וכמו זה:
ובחיי שאני לא ממציא את זה:
בחזוני אני רואה text-to-speech שלוקח את המחולל הזה ומייצר פרקים שלמים בקולות של החבורה, אבל זה ידרוש קצת יותר משאבים ממה שיש לי כרגע. או כאלה שיהיו לי אי פעם.
אכן, הרהרתי באופציה הזו של ווטסאפ וחשבתי שיהיה נחמד להשתמש בה להסתרת הודעות שאני לא רוצה שיקפצו אחכ ברפרוף או חיפוש
Here's another eye-opening article from Quartz:
"Stop texting right now and learn from the Chinese: there’s a better way to message" (7/02/15) by Josh Horwitz.
I missed the article when it came out back in July, and even now wouldn't have known about this new fad that is sweeping China if Kyle Wilcox hadn't called it to my attention.
What the article describes is the craze for sending short audio clips instead of text messages.
Since the technology enabling voice messaging has been around for a long time, why is this happening in China now but not before and not in other countries?
One of the reasons cited by the author is this: "Most Chinese will say it’s because the language is notoriously hard to type." I fully agree with the Chinese people who say this. Chinese characters are so annoying to type, even with the best pinyin inputting systems, that many people who know English strongly prefer to message in that language rather than in their native tongue.
One reason not cited by the author is the fact that it is easier to escape the ever-watchful eye of the censors with voice messaging than with text messaging.
I like everything about the article except the title and the closing, which enjoins people outside of China to stop texting and start voice messaging.
I don't think that voice messaging will ever catch on in the West. First of all, typing languages written with an alphabetical script is relatively easy. Even if you misspell, people will still understand you, and the spellcheckers help you to avoid that problem anyway. Then there's swype-typing which, in the hands of an adept like my son, can be graceful and seemingly effortless.
I see people doing it intermittently on the train every morning.
Another reason is that, in the West, if everybody (or even half of the people) who is text messaging at any given moment were voice messaging, it would very quickly become socially unacceptable. Tolerance for public noise is much, much lower in the West than in China.
Yet another reason why I doubt that voice messaging will replace text messaging in the West is that — as I have observed over and over again (even though I don't do it myself) — people love to look back over the conversation they had with someone last night, and they might want to do that repeatedly, as well as show their conversations to friends. Moreover, you can scan through text message records as quickly or slowly as you wish, and can linger over the parts that you want to focus on or skip over the parts that don't matter that much. You can't do that with voice messaging, since all you see on the screen is a succession of blank cartouches.
According to a press release sent out earlier today,
, commonly known as “Face with Tears of Joy,” as its “Word” of the Year for 2015.
