Yuval Pinter

I used Facebook quite a lot. I posted lots of things, I got to know a lot of people, I learned about things that I wouldn’t learn anywhere else, I shared experiences.

But the feeling that I am the product and Facebook is the user got stronger and stronger as time passed. It happens with many other companies and products, but with Facebook it’s especially strong.

In February 2015 I stopped posting, sharing and liking, and I deleted Facebook apps from all my other devices. I continued occasionally reading and exchanging private messages in a private browser window.

Then I noticed that a few times things were shared in my name, and people liked them and commented on them. I am sure that I didn’t share them, and I am also quite sure that it wasn’t a virus (are there viruses that do such things on GNU/Linux?). Also, a few people told me that they received messages from me, and I’m sure that I didn’t send them; It’s possible that they saw something else under my name and thought that it’s a message even though it was something else, but in any case, nobody is supposed to think such a thing. That’s not how people are supposed to interact.

I am not a bug, not an A/B test, not a robot, not an integer in a database. I am Amir Aharoni and from today Facebook doesn’t use me. There are other and better ways to communicate with people.

Stop saying that “everybody is on Facebook”. I am not. I don’t feel exceptionally proud or special. I am not the only one who does this; a few of my friends did the same and didn’t write any blog posts or make any fuss about it.

You should delete your Facebook account, too.

מה שיפה במיני סיפור הלא כל כך חשוב של ישמעאל ״איש״ סמית׳ בפילדלפיה – היום הוריד 21 ו-11 בניצחון על מינסוטה – זה שאין פה את ענייני האגו שלא פעם עולים כששחקן NBA פתאום נוסק. קבוצה אומללה קיבלה רכז journeyman שעבר במיליארד קבוצות שאף אחת מהן לא רצתה בו והוא פשוט הצית את העסק. הסיקסרס 3-3 מאז הצטרף למרות שחמישה מהמשחקים היו מסע במערב. מה יש בו? קרוס-אובר, מסירה טובה, חדירה ורוח קרב. אם הייתה לו שלשה היה מן הסתם באולסטאר. סמית׳ אגב שיחק באותה קבוצת AAU עם השחקן ההוא מגולדן סטייט. מה שממחיש לנו מאיפה באים כשרונות: ממקומות בהם יש כשרונות.

*
סמית׳ ממחיש בעיני עד כמה עניין הכשרון בכדורסל הוא כל כך שונה. 95% אחוזים מהאמריקאים נמוכים משישה פיט ושלושה אינצ׳ים. שהוא בדיוק גובהו של סטפן קארי. זה אומר מצד אחד שהסיכוי שלך לשחק בליגה קטנטן. אבל אומר מצד שני שמתחבאים בשטח מאגרי כשרון אינסופיים. אין שום הצדקה שלאיזשהי קבוצת NBA לא יהיו מספר פוינט גארדים מעולים.

לעומת זאת, מאמר בספורטס אילוסטרייטד לפני שנתיים טען שיש רק 70 גברים אמריקאים בגילאי 20 עד 40 בגובה 2.14 ומעלה. ו-17% מהם היו בNBA. אפילו אם הם טעו ב-400% במספר הגבוהים הללו הנתון הוא מדהים. למעשה הם ציינו בצדק שהיוולדות בגובה כזה היא הדרך הבדוקה ביותר להיות מולטי-מליונר באמריקה. עוד דבר שהנתון הזה מסביר הוא למה בגבהים הללו משתלבים הרבה יותר זרים בNBA.

לעומת זאת בין גברים אמריקאים בגבהים 1.98 ל-2.04 רק 1 מ-1400 משחק בNBA. זוהי קבוצת האוכלוסיה אליה משתייכים פחות tu יותר מייקל ג׳ורדן, קובי בראיינט, קליי תומפסון או לברון ג׳יימס. אז הם כמובן מוכשרים מאד, אבל אז כשיורדים אל הגבהים מתחת ל-1.90 מ׳ להגיע לNBA זה עניין של אחד לכעשרות אלפים (בהנחה שאפילו אלו מעל הגובה החציוני של 1.78 מ׳). כל דיון בכשרון של סטפן קארי או אייזאה תומאס או אייברסון לעומת זה של שאקיל אוניל או ווילט צ׳מברליין הוא חסר כל בסיס. אגב, מהבחינה הזו אולי לא צריך כל להיות המומים מתופעה של שחקנים שמשחקים ״מעל לגובהם״ – כמו דייב קאונס או ווס אנסלד או צ׳רלס ברקלי או דניס רודמן או דריימונד גרין – כי הסיכויים שבתוך הקבוצה שלהם תמצט הרבה יותר מוכשרים דרמטית מבקבוצת שחקני ה-2.15 מ׳.

אם ניגש לעניין הישראלי: אתם רואים מה מפת הסיכויים של עמרי כספי לעומת גל מקל? יום ולילה. כספי במאגר של אחד ל1000-2000 שה סופר-קשה. גל מקל בגובה שרק עילויים בלתי אפשריים משתלבים בליגה. כמה לא אמריקאים כאלו יש? רוביו, דלבדובה – לא יכול לחשוב על המון אחרים.

אנחנו מכירים את זה גם מהחיים. אני חושב שלרובנו היה בבית הספר שלנו כדורסלן אחד של 1.98 מ׳ – אולי שניים. סביר שלרובנו יש מכר אחד כזה בכל הסביבה הרחוקה. אנשים של 2.14 מ׳? רובנו לא ראינו בנאדם כזה שלא במסגרת משחק כדורסל בכניסה בתשלום.

*

לכן כשגרג פופוביץ׳ מתלונן על זה שהNBA הפך לתחרות שלשות ו״זה לא כדורסל״ אני פשוט שולל זאת מכל וכל. אני אומר לו: לכלכת!
מטר השלשות שאנחנו רואים הוא ההתפתחות החשובה ביותר בתולדות הכדורסל. כל חוק שמעודד אותה הוא נכון ומגדיל דרמטית את מעגל הכשרון. כדורסל שנשלט על ידי שחקנים בגובה 2.14 מ׳ הוא בקושי ענף לגיטימי. והNBA צריך, גם באמצעות חקיקה לנסות בכל מחיר לעודד סמול בול. מצידי שישרקו לשלוש שניות אחרי שתיים וחצי שניות.

השתתפות במימון דה באזר

עוד חלאס צחי

תמונות: דובר צה"ל

ליצירת #חלאסצחי משלכם, יש תמונות לשימוש חופשי כאן: https://www.flickr.com/photos/idfonline/

מחולל הממים של אני לקבל יכול פלאפל:
http://g.hazfalafel.com
(אפשר גם לשנות פונטים, כדי ליצור חלאס צחי יפים יותר)

Noted by Geoff Nunberg, some linguistically relevant examples in Robert Rector collection of "The best (or worst) news media corrections of 2015", Pasadena Star-News 12/28/2015:

“Norma Adams-Wade’s June 15 column incorrectly called Mary Ann Thompson Frenk a socialist. She is a socialite.” — The Dallas Morning News.

“This post originally quoted photographer Tom Sanders as saying it takes him five years to get on the dance floor. It takes him five beers.” Slate magazine.

“Our panel listing the expected highlights at Glastonbury this summer catapulted into the festival’s headliners a band not so much obscure as unknown, even to those expert in Judaic contributions to rock. The group Frightened Rabbi should have been the Scottish band Frightened Rabbit.” — The Guardian.

And one that illustrates the potentially calamitous consequences of denasalization:

"Reporter Amanda Hess, in a story published Monday, acknowledges she wrongly wrote that ‘one in three black men who have sex with me is HIV positive.’ In fact, the statistic applies to black men ‘who have sex with men.’"— Washington Citypaper.

This one could have explained a lot:

“Correction: An earlier version of this article misidentified the number of years E.B. White wrote for The New Yorker. It was five decades, not centuries.” —The New York Times.

Some of the other corrections seem to hint at interesting background stories:

“Last week’s column mistakenly misidentified a source. The European Commission president is Romano Prodi, not Buffy the Vampire Slayer.”— Falsely attributed to the The Prague Post, but apparently this appeared in a clearly satirical article in 2001, long before the Prague Post even existed.

“Just to keep the record straight, it was the famous Whistler’s Mother, not Hitler’s, that was exhibited at the recent meeting of the Pleasantville Methodists. There is nothing to be gained in trying to explain how the error occurred.” —Titusville (Pa.) Herald.

“An article on Monday about a recall election facing Colorado lawmakers who supported gun-control legislation referred incorrectly to one of the Republican challengers expected to face John Morse, the State Senate president, on the ballot. The candidate, Bernie Herpin, is a former city councilman, not an author of erotic novels.” — New York Times.

[Update — unfortunately the list is fraudulent in various ways — at best the corrections are from several years in the past, not last year, and some (in particular the Prague Post citation) are simply wrong, having been taken from a satirical item in a different publication entirely…]

Bill Walsh, the keeper of the Washington Post's style manual, buries the lede in "The Post drops the ‘mike’ — and the hyphen in ‘e-mail’", 12/4/2015. After 16 paragraphs about mic, email, and Walmart, he finally gets to the most important part, namely the "cautious" adoption of singular they, both for "gender-nonconforming" people and for "those he or she situations that have troubled us for so many years":

I was a little surprised that the singular they has drawn stronger online reaction, both positive and negative, than the other style changes, especially because we are approaching it pretty cautiously. The stylebook entry retains the old advice to try to write around the problem, perhaps by changing singulars to plurals, before using the singular they as a last resort.

Mr. Walsh identifies himself as a (somewhat tepid) partisan of this change:

For many years, I’ve been rooting for — but stopping short of employing — what is known as the singular they as the only sensible solution to English’s lack of a gender-neutral third-person singular personal pronoun.

But he makes it clear that the concessions to mic, email and Walmart are deeply troubling to him.

גלובס מנקה את השולחן משקרי 2015 כדי לפנות מקום לשקרי 2016:

הלשינו: יואב ריבק, TheNighIsDark

כתבה שפורסמה בסוכנות הידיעות הגדולה בעולם, AP, האשימה את ישראל בנישול גזעני שיטתי של ערבים מרכושם. צלילה אל הפרטים מעלה סיפור מרתק על ההיסטוריה רבת התהפוכות של דירה אחת קטנה בירושלים העתיקה

 

 

מאת: גדעון שביב ותמר שטרנטל

"הם (הישראלים) מנסים לעקור אותנו מירושלים, הם גונבים את הבתים, את העצים ואת האבנים של העיר"

כך הסבירה הפלסטינית נורה סוב לבן לסוכנות הידיעות אי.פי (Associated Press), את החלטת בית המשפט לפנות אותה ואת משפחתה מדירה קטנה בעיר העתיקה בירושלים, בה לטענתה, מתגוררת המשפחה מזה עשרות בשנים. המקרה של משפחת סוב לבן מוצג בכתבה שפרסמה סוכנות הידיעות, ("המקרה של הפינוי הפלסטיני, המאיר על התרחבות המתנחלים בירושלים") כהמחשה לתופעה רחבה של פינוי כוחני של פלסטינים מבתיהם ונישולם, בחסות החוק הישראלי המפלה.

סוכנות הידיעות העדיפה לקבל את עדותה של סוב לבן כמות שהיא, ולא טרחה לבדוק ולאמת אותה. עשינו זאת במקומה וגילינו סיפור מרתק:

במוקד הסיפור דירה וחנות קטנה בעיר העתיקה בירושלים. אין מחלוקת שלפני מלחמת העצמאות היה הנכס בעלות הקדש יהודי, אך משכבשה ממלכת ירדן את העיר העתיקה, היא תפסה את הבעלות על הנכס, כשם שתפסה את הבעלות על נכסים יהודיים כבושים אחרים. בשנת 1966 שכרה משפחת סוב לבן את הנכס מידי ממשלת ירדן, והמשיכה להתגורר בדירה גם לאחר שחרור העיר במלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה הועברה הבעלות על הדירה פעם נוספת, הפעם לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, שהחזיק בה עד שהוחזרה להקדש הישראלי המקורי בשנת 2010.

משפחת סוב לבן זכתה במעמד "דיירים מוגנים", סטטוס המקנה לשוכרים זכויות מיוחדות, המשמעותית שבהן היא שלא ניתן לפנותם מהנכסים המושכרים, אלא בשל עילות מועטות שנקבעו בחוק ופסיקה. אחת מאותן עילות, היא אם השוכר נוטש את הדירה, ואינו מתכוון לחזור אליה, והיא הרלוונטית למקרה זה.

בין השנים 1984 ו 2001, לא התגוררה משפחת סוב לבן בדירה, בשל שיפוצים ובעיות אחרות, וזאת מבלי לפגוע במעמדם כ"דיירים מוגנים".  בשנת 2001 הסתיימו השיפוצים, ולפי הכתבה שפורסמה  ב AP, המשפחה "חזרה להתגורר בדירה". מדוע אם כך קבע בית המשפט הישראלי כי על המשפחה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת כבר שני דורות? לטענת המשפחה, המובאת בכתבה, פעל ההקדש הישראלי לפנותם בשנת 2014, בכדי להשכירה לישראלים, זאת כחלק ממגמה רחבה יותר של העברת ישראלים יהודים למזרח העיר.

זהו שקר. קביעת בית המשפט (ובערעור), מעלה שהמשפחה נטשה את הדירה, ולמעשה חדלה להתגורר בה גם לאחר שנת 2001, כאשר נגמרו השיפוצים. מניין לבית המשפט? הנה חלק מהנתונים שהביאו את בית המשפט למסקנתו:

השכנה (היהודייה) שהתגוררה בדירה הסמוכה במשך 19 שנים, העידה שהיא ומשפחתה היו הדיירים הקבועים היחידים בבניין, משפחת סוב לבן לא הזמינה לבית המשפט אף עד שיעיד שגרה בנכס (וזאת למרות טענות שלהם ליחסי חברות עם שכנים), במשך שנים (ועד להגשת הבקשה לפינוי) היתה דלת החנות (חלק מהנכס) שבורה ופתוחה לרווחה וילדי השכונה נהגו לשחק בחנות  עמוסת הגרוטאות, צריכת החשמל והמים בדירה היתה אפסית או קרוב לכך, גם לאחר שנת 2001, והסברי המשפחה לצריכה הנמוכה היו סותרים ולא משכנעים. (למשל טענת האם לפיה "אני בדרך כלל לא שוטפת ולא משתמשת בכל כך הרבה מים, כל הבית שלי מלא שטיחים. בתקופה זו הילדים שלי לא היו אצלי.", או טענת האב לפיה "היתה תקלה באינסטלציה ובמונה המים ועל כן ביקשתי מחבר שלי שיבוא ויעשה לי חיבור משכנים", חוקר פרטי מצא שהשכנים ברחוב לא הכירו את המשפחה, קו טלפון הותקן רק לאחר 2010, נאספו עדויות רבות לפיהן המשפחה מתגוררת בבית אחר בירושלים מזה כשלושים שנה (ושם השכנים כן הכירו אותם), ועוד ועוד.

בית המשפט אף הוסיף וקבע, כי רק לאחר שהנכס הוחזר להקדש, החלה המשפחה לבצע פעולות בכדי "לבסס טענה בדבר מגוריה בדירה", כגון התקנת קו טלפון, והשארת אורות דולקים בבית.

למרות כל זאת, בכתבה של סוכנות הידיעות AP, לא זכתה השאלה המרכזית בתיק – האם הוסיפה המשפחה להתגורר בדירה כדי לשמור על זכויות הדיירים המוגנים שלה, ולו לאזכור קלוש או מרומז. תחת זאת צוירה ישראל כמי שמפנה משפחה שגרה בדירה עשרות שנים, בנימוק גזעני.

רק בעקבות פניית CAMERA – עמותת האם של 'פספקטיבה' – הוסיפו עורכי AP לכתבה משפטים אחדים הסוקרים את הטענה לפיה בפועל מדובר בדירה נטושה, שהמשפחה רק מעמידה פנים כמתגוררת בה.

בעקבות הכתבה ב AP, זוכה המקרה להד אוהד בחו"ל והמשפחה אף זוכה לתמיכת דיפלומטים זרים. כנגד המגמה הזו, ובעקבות חשיפת CAMERA, מעורר הד נגדי. מכאן חשיבות העמדת הסיפור על עובדותיו: דירה של יהודים הועברה לשליטת ירדן בעקבות כיבוש השטח במלחמת השחרור, הושכרה לדיירים, הוחזרה לידי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, שהותירה את הדיירים בנכס במעמד מוגן, שבית המשפט קבע שהופר, מה שהשיב את הדירה לבעליה – ההקדש הישראלי. בניגוד לטענה בכתבה, דבר לא נגנב. לא בתים, לא עצים וגם לא אבנים

One of Kohei Jose Shimamoto's photos on Facebook:

Fó tiàoqiáng 佛跳墙
("Buddha jumps over the wall")

This is the name of a famous dish with a long history:

"Buddha jumps over the wall" –> "God use VPN".  Ingenious!

[h.t. Ki-Tsìng; thanks to Maiheng Dietrich and Yixue Yang]

Theatre, Plymouth State University

Dead Men Don’t Write Plays: An Examination of the Marlovian Theory of Shakespearean Authorship

New Cyanide and Happiness Comic

באקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפיכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה – האיסור לומר את האמת.

זה לא איסור מוסדי, כמובן. שום מוסד אקדמי שאני מכיר לא הוציא הנחייה שאסרה על אמירת האמת. אבל זאת עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות, וערכים כמו זכויות אדם אוניברסאליות, הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסטמודרניזם. ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.  (למאמר המלא באתר הארץ…   עותק נמצא גם כאן באתר)

הגרסה האנגלית של המאמר נמצאת כאן.

I’ve been reading Pasternak in chronological order, and it’s quite a culture shock: after steeping myself for so long in the classical elegance of Mandelstam, with his high-culture references and carefully balanced lines, suddenly I’m buffeted by the barbaric yawp and knotty imagery of an utterly different poet. Of course, that fits with the clichéd images of aristocratic Petersburg and low-class Moscow, but there it is. It’s like going from, say, Prokofiev’s Classical Symphony to Ives’s Second; both are great, but the switch will knock the breath out of you.

Let me give some examples of the way Pasternak goes at language like a dog at a bone. One of his favorite devices is repetition. He does it with variation in Метель [The blizzard] (1914/1928), which begins:

В посаде, куда ни одна нога
Не ступала, лишь ворожеи да вьюги
Ступала нога

In a suburb where not a single foot
was set, only sorceresses and snowstorms
set foot

The next stanza starts:

Постой, в посаде, куда ни одна
Нога не ступала, лишь ворожеи
Да вьюги ступала нога

Stop! in a suburb where not a single
foot was set, only sorceresses
and snowstorms set foot

And the fourth stanza begins:

Послушай, в посаде, куда ни одна
Нога не ступала, одни душегубы

Listen! in a suburb where not a single
foot was set, only murderers

The fifth stanza introduces the wonderful line “Не тот это город, и полночь не та” [It's not the right city, and not the right midnight], and the same line is used to end the whole poem. Who knows how it fits with the rest of the poem, or what it means, but who cares? It’s irresistible!

He goes completely nuts with the repetition at the start of «Я понял жизни цель и чту» (1915):

Я понял жизни цель и чту
Ту цель, как цель, и эта цель -
Признать, что мне невмоготу
Мириться с тем, что есть апрель,

I understand the aim of life, and I honor
that aim as aim, and this aim
is to admit that I can’t bear
to accept that April exists,

It’s over the top, but again, who could resist? (He expresses a similar sentiment in a later poem: “Им, как и мне, невмочь с весною свыкнуться” [They, like me, can't get used to spring].) I suspect he wanted a rhyme for апрель, цель came to him, and then he started muttering “цель цель цель…” and built a couple of lines around it. The last stanza includes the striking lines

Что в берковец церковный зык,
Что взят звонарь в весовщики,

That the bellowing in the church weighs ten poods [360 lbs],
That the bell-ringer has been taken as a weigher,

Those two lines have four words I had to look up (берковец ‘ten poods’ [apparently from Björkö], зык ‘loud voice or cry,’ звонарь ‘bell-ringer,’ and весовщик ‘weigher; checkweighman’), and he’s clearly working as much with sound as with meaning: “Chto v bérkovets tservkovny zyk, Chto vzyat zvonár’ v vesovshchikí.”

A good example of knotty imagery is from «Двор» [The courtyard] (1916/1928):

Мздой облагает зима, как баскак,
Окна и печи, но стужа в их книгах —
Ханский указ на вощеных брусках
О наложении зимнего ига.

Winter assesses a tribute, like a baskak [Mongol khan's representative],
on windows and stoves, but the freezing cold in their books
is the khan’s decree [inscribed] on waxed ingots
on the imposition of winter’s yoke.

I get the general idea, but I don’t understand “the freezing cold in their books” (whose books? it’s repeated from an earlier stanza, but I don’t understand it there either).

Rather than leave you with that clotted stanza, I’ll quote one from «Венеция» [Venice] (1913/1928):

Туда, голодные, противясь,
Шли волны, шлёндая с тоски,
И го́ндолы рубили привязь,
Точа о пристань тесаки.

Thither, hungry, resisting,
went the waves, roaming in melancholy,
and the gondolas have cut their painters,
whetting their hatchets on the pier.

It sounds awkward as hell in my literal version, but in the original it’s a miracle of rhythm and alliteration (he has a footnote explaining that he’s using the Italian antepenultimate stress for гондолы rather than the normal Russian penultimate), and in particular “Шли волны, шлёндая с тоски” [shli volny, shlyóndaya s toskí], using the unusual verb шлёндать ‘roam, wander aimlessly, hang around,’ is one of those perfect lines that sinks immediately into your memory and justifies the whole idea of poetry.

פרסמתי אתמול ב״הארץ״ מאמר שקרא לסילבן שלום לפרוש מהחיים הפוליטיים. על הדרך הסברתי למה מתלוננות פוחדות להתלונן. כשהראשונה התלוננה נגד שלום, כתבתי, אורלי וילנאי הייתה בין אלו שתקפו אותה ובן זוגה כתב לפתע הודעה על קיר הפייסבוק של מתלוננת מרכזית אחרת בסיפור הזה. אתמול בבוקר גיא מרוז סימס שהוא יתבע אותי אם לא אתנצל מיד. […]

Hovertext: And lo, The Lord spake, saying, Let the fundamental equations contain an imaginary component.

New comic!
Today's News:

Wooh! The "Both Shows" for London tickets sold about 10% on day one :) Please buy soon if you want the discount!

New Cyanide and Happiness Comic

כיצד ריכך ותיזמר היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין את ההודעה על החלטתו לחזור בו מהגשת כתב אישום נגד אביגדור ליברמן בתיק חברות הקש • מתוך ספרה של אביה אלף, "תיק ליברמן"

archive - contact - sexy exciting merchandise - search - about
← previous	December 14th, 2015	next
December 14th, 2015: Here is a comic I wrote using my hands AND brain!! Also a computer. What are you doing this Thursday night? I sure hope it involves coming to The Fifth-Ever Beguiling, Dinosaur Comics, Squirrel Girl, Jughead, Kaptara, A Softer World Holiday Party 2015!! It's at Pauper's Pub in Toronto, it features AWESOME PALS, and there'll be a Secret Santa exchange. You should come! Click here to read more, and here is the Facebook event! – Ryan

…ובו אנחנו לא רק בול-עץ שפה, אלא גם קורטוב של שפה חזקה.

עוד ביום העצמאות תש״ע סיפרנו לכם שמשהו מוזר קורה בעולם איוך שמות העצם (איוך – modification ). בניגוד לסכימות הרגילות, בהן שם עצם מצטרף לאחר ויוצר סמיכות (שמן זית), או שם תואר בא אחרי שם עצם ויוצר צמידות (שמן צמיגי), יש כמה חבר׳ה שלא בדיוק ברור אם הם עצם או תואר, ולא בדיוק ברור אם הם יוצרים צמידות או סמיכות. הצענו כמה מבנים תחביריים אחרים כמבדקים לקטרוג שלהם. אחזור על כמה מהדוגמאות ואוסיף קצת:

1. אחלה סרט
2. *סרט אחלה
3. *אחלה של סרט
4. אחלה סרט שבעולם
5. סרט סבבה
6. *סבבה סרט
7. סבבה של סרט
8. *סבבה סרט שבעולם
9. חרא סרט
10. סרט חרא
11. חרא של סרט
12. *חרא סרט שבעולם

היום אדון בשתי מילים נוספות המותחות פה את היריעה. הראשונה היא פח, שכבר זמן רב אני מתכוון לכתוב עליה בתפקידה כמאייכת. כמדומני חדרה זאת לשפה הכללית מתוך ז׳רגון הספורט, ומשמעותה – גרוע, מצ׳וקמק, עלוב. קבוצה פח, שחקן פח, ילד פח, והמהדרין מחזקים בשחקן פח זבל. איפה היא יושבת בסכימה המרובעת לעיל?

1. *פח סרט
2. סרט פח
3. *פח של סרט
4. *פח סרט שבעולם

יששש. פרדיגמה חדשה.

המילה השניה היא כזו שלא נתקלתי בה הרבה מעבר לביטוי קפוא אחד, ובעוד כמה פסקאות אסביר מדוע עוררה את זה הפוסט. המילה המאייכת היא זין והיא מופיעה בעיקר בביטוי העלבון הגנרי ילד זין, גנרי כי כמעט אף פעם לא נאמרת על ילדים (אלא גם ילד כאן משמשת כעלבון המורה על ילדותיות).

1. *זין ילד
2. ילד זין
3. ?זין של ילד
4. *זין ילד שבעולם

מה משותף לשתי המילים האלה? בדומה לחרא, גם כאן יש מילה שהיא שם עצם ללא עוררין (ממש מתארת חומר או חפץ בעולם) שהפכה למתאר כשהיא מוצמדת לשם עצם אחר, סביר שמסיבות מטאפוריות (חפצים לא נעימים הופכים לכינויי גנאי שיושבים על אי-הנעימות הבולטת שלהם). יש גם את אלמנט התמורה (שדנו בו בפוסט הראשון), ״קבוצה שהיא פח״ או שמקומה בפח, ״ילד שהוא זין״ ולמעשה זרג מהלך.

יש גם הבדלים, כפי שכבר ציינתי את זין אי אפשר ממש לחבר להכל. כיוון שהיא מתארת התנהגות היא מראש מתאימה רק לאינדיבידואל בעל אופי (לאו דווקא בן אדם, אפשר אולי לחשוב על חתול זין שלא אכפת לו כשאתה חולה) ואולי, אוליייי לקבוצות קטנות (?איזה כיתה זין, במובן של חבורת מניאקים אחד אחד ולא כאלה שרק התחילו חטיבת ביניים). פח יכול גם לתאר חפצים דוממים ללא הרמת גבה: טלפון פח, עיתון פח, פח פח. ודאי יש עוד, אבל האמת שבא לי כבר להגיע לדיון שהציף בי את הפוסט הזה, שהוא דווקא תחבירי ולא סמנטי.

הנה לפניכם פוסט של רבקה פרסלר בפני הספר, בשבתו כשיתוף של עידוק. הוא מתאר את הוט כ-״ילדי זין״, למגינת לבי העמוקה. חששותיי נפלו שם על אוזניים ערלות, כי לא בסמנטיקה התעניינתי (סמיכויות זה דבר בלתי צפוי, זאת יודעים כולנו). מה שהפריע לי הוא שאני בכלל לא תופס (אינטואיטיבית, כדובר) את המבנה ילד זין כסמיכות קלאסית ולכן לא חושב שצורת הריבוי הנכונה היא בריבוי הנסמך. למען האמת, עד אותו רגע בכלל לא יצא לי לחשוב על צורת הרבים של הביטוי הזה כי כאמור הוא לא ממש קורה הרבה. ואמנם, בעוד הדפים הראשונים של גיגול ״ילד זין״ (עם המרכאות) מעלה כמעט אך ורק תוצאות רלוונטיות של שם עצם ומאייך, ״ילדי זין״ נותן דברים לא רלוונטיים בעליל. גם אפשרויות הריבוי האחרות שחשבתי עליהן העלו חרס זין.

חיזוק קצת יותר תיאורטי לטענה שלי מצאתי ביידוע. אני די בטוח שתמיד יגידו ״הילד זין הזה״ ולא ״ילד הזין הזה״. מצד שני גם אומרים בימינו ״השמן זית״, אז זה לא מובהק.

אז פניתי לחשוב איך בכל זאת הייתי מרבה את הביטוי, והגעתי למסקנה שהכי טוב נשמע ילדים זין (ביידוע – הילדים זין). ״בוא׳נה, איזה ילדים זין אתם״. נחמד. כמו ״איזה קבוצות פח משחקות פה״. ״ראינו כמה סרטים לעניין״. ״יש בקפה הזה טוסטים לפנים״. ״אלה דווקא כיסאות סבבה״. צורת הריבוי הזו קיימת, הגם אם קשה לשים את האצבע על מה היא בדיוק עושה ואיך מוגדר כאן המאייך. מכירים רפרנסים? אולי חגית בורר?

[חנוכה שמח באיחור, קיוויתי שהכותרת עוד תהיה סבירה באקטואליותה ואני לא חושב שהצלחתי :(]

תיק תקשורת: יריב אופנהיימר, תהילה שוורץ-אלטשולר ויותם זמרי על הסתה וחופש הביטוי | יותם יקיר וליאור רוטברט על יחסי-הציבור של הכנסת

archive - contact - sexy exciting merchandise - search - about
← previous	December 18th, 2015	next
December 18th, 2015: Thanks to everyone who came out to the party last night! It was super great and we even got to meet SANTA FLASH, who is of course Santa in a Flash outfit (or Flash in a Santa outfit, it is always hard to tell). It was weird how Santa Flash and Chip Zdarsky were never in the room at the same time, but that's just Chip's bad luck at missing him I guess!! – Ryan

Dilbert readers - Please visit Dilbert.com to read this feature. Due to changes with our feeds, we are now making this RSS feed a link to Dilbert.com.

כך רמזו האתרים לזהותה של בר רפאלי כחשודה בהעלמת מס

Strong Language celebrates its first birthday this month! Thanks for sharing and swearing with us … and for keeping us on our toes. Let’s celebrate with a heaping helping of sweary links.

*

We wouldn’t say no to some fucking gifts, too. Like maybe a sweary coloring book…

… or a Write Like a Motherfucker mug, inspired by one of the most popular advice columns by Dear Sugar (aka Cheryl Strayed, author of Wild)…

… and some Profani-Tea to dunk in that motherfucking mug.

(Hat tip: @lynneguist)

*

The ad agency Wieden + Kennedy Amsterdam wants you to Give a Fuck about the refugee crisis.

“Have a heart. Give a fuck.” Digital print by Vincent Lammers.

*

Science, bitches: People who swear more have larger vocabularies. (Thanks to @lynneguist again!)

*

What a shitty name for a coffee brand.

*

What do you get when the creator of the viral video “Fuck Me, Ray Bradbury” lands a sitcom deal on the family-friendly CW network? Well, you get Rachel Fucking Bloom writing and starring in the generally family-friendly “Crazy Ex-Girlfriend,” an hourlong show with two musical numbers per episode. Except … some of those numbers have NSFW versions. Like the swear-filled “I’m a Good Person”:

*

Speaking of sweary TV, the zombie show “The Walking Dead” — which is adapted from the popular comic book and which airs on basic-cable channel AMC — is adding a new character, the extremely sweary Negan, to the cast next year. That means a big fucking headache for the show’s writers.

*

The complete obscene guide to Quentin Tarantino movies.

*

And speaking of Tarantino, isn’t there someone on your holiday gift list who’d appreciate a Pulp Fiction action figure that quotes sweary lines from the film?

*

Australian telecom carrier Telstra censors swear words in text messages sent through its network.

*

Phuc Dat Bich, the Australian man with a name so awkward no one believes him. (Via @Superlinguo.) UPDATE: Sorry, folks, this one has been revealed as a hoax. (See Stan Carey’s comment below.)

*

Why did my dog not come with this very useful book? pic.twitter.com/KG8rvfJMFR

— A lump of coal (@condensedbold) December 8, 2015

*

A short history of flipping the bird.

*

We love a bilingual pun. Extra points for the sweary double entendre.

@sesquiotic @IvaCheung @electricland Saw this today. Thought you might like it. #foodpun pic.twitter.com/Sm5VwG19sB

— Michael Helfield (@MichaelHelfield) November 20, 2015

//platform.twitter.com/widgets.js

*

Why does a gym in Shanghai call one of its rooms Big Fuck Hall? Linguist Victor Mair explaqins on Language Log.

You may remember Victor Mair from a January 2012 Language Log post about this photo, taken in Osaka, Japan:

Mair: “If a Japanese person visits America without knowing much English, and they pick up the language largely by listening, it is not unlikely that they would get the impression that ‘fuckin’ is a cool variant of ‘very, tremendous, awesome, great,’ etc.”

*

A UK journalist explains the politics of the c-word to Americans.

*

Speaking of the c-word: A lawyer in Queensland, Australia, was fined for uttering it toward the prosecutor. In a courtroom. With the jury present.

*

How badass became a feminist word: “It’s a term of acclamation and aspiration, both for women and for a culture that is finally giving them their due.”

*

Republican candidates in the US presidential primaries are swearing more —and on purpose:  “It is a striking departure for a party whose 2012 nominee, Mitt Romney, let fly expressions like ‘H-E-double-hockey-sticks’ when he wanted to be puckish.”

*

 

Via