Aviv.sharon

פוסט אורח מאת ליאור שטיינברג.

בשנתיים האחרונות אני מתגורר באירופה. ב-2012 ארזתי את הפקלאות ונסעתי, כמו רבים וטובים, לברלין, העיר שחוברה לה יחדיו. ביליתי כשנה בעיר הכי מגניבה באירופה, למדתי את השפה, התפעלתי מהסדר והיעילות של התחבורה הציבורית בעיר העצומה, ובאופן כללי הבנתי למה רבים כל-כך מהגרים לבירה הגרמנית. אבל ברלין היא לא עיר לכל החיים, היא ענייה, בועה הדוניסטית, די מלוכלכת, ותושביה מתנשאים כלפי אאוטסיידרים. בשביל זה הרי יש לי את תל אביב. אז עברתי לשטוקהולם והתחלתי את התואר השני בתכנון ערים. שטוקהולם, רבים יגידו, היא מהערים היפות בעולם. מערכת הרכבות התחתיות, הסמטאות המצוחצחות, הקפה המשובח והצניעות השוודית הקסימו אותי. אבל יוקר המחייה והמחסור בדיור גורמים לצעירים רבים לברוח לברלין, ובשביל זה הרי יש לי את תל אביב.

לפני כחודש הגעתי לחרונינגן (Groningen) לכמה חודשים לצורך חילופי סטודנטים. חרונינגן היא לא תל אביב ולא ברלין ולא שטוקהולם. היא בסך הכל עיר בינונית בת 200,000 תושבים בצפון השומם של הולנד, המקבילה ההולנדית לבאר שבע אם תרצו. שתי האוניברסיטות הממוקמות כאן הופכות את העיר הזו לצעירה במדינה, ונראה שבאופן כללי לפתוח בר בחרונינגן זה עסק לא רע בכלל. סטודנטים הולנדים, כך עושה רושם, יודעים לשתות כמויות בלתי נדלות של בירה ובכל זאת להופיע להרצאה בבוקר שאחרי. חוץ מזה, אם יש משהו שהולנדים יודעים לעשות יותר טוב מלשתות בירה, זה לרכב על אופניים. לא בכדי חרונינגן היא בירת האופניים העולמית: ההערכות מדברות על כך שכשישית מהנסיעות בעיר נעשות על שני גלגלים. או בקיצור, מיקל קולוויל-אנדרסן מ-Copenhagenize סיכם הכל כשכינה את העיר ״נקודת הג׳י של תרבות האופניים״.

 אז איך חרונינגן הפכה למעצמת אופניים ועיר שבאופן כללי מעדיפה בני אדם על מכוניות?

המצקצקים יגידו שזו לא חוכמה: הולנד הרי שטוחה, מזג האוויר בה אינו דביק כמו בישראל, וכמובן שהגנים של ההולנדים מתאימים יותר לרכיבה. אבל אלו רק תירוצים. אמנם מרבית הולנד שטוחה, אבל ישנן ערים הולנדיות עם עליות ומורדות (ניימכן למשל), וגם שם אחוזי הנסיעה באופניים גבוהים. בקשר למזג האוויר, אמנם לא חם כאן, אבל גשום וקר, והרוחות חזקות ומפריעות לרכיבה. ומה עם הגנים של ההולנדים? אמנם זו טענה מגוחכת, אך רק אזכיר שחמישית מתושבי הולנד נחשבים allochtoon (כלומר, הם או אחד מהוריהם נולד מחוץ להולנד).

 אז הנה שלוש סיבות אמיתיות למה זה קרה:

המהפך של 1977

לא, לא בגין, אלא ההחלטה שלקחה מפלגת השמאל הצעירה שהנהיגה את העיר לפתור את בעיית הצפיפות והעומס במרכז חרונינגן. כמו בתל-אביב, המכונית הייתה המלכה, ובדומה לטענותיו של חולדאי, העירייה הייתה כבולה בחוקים ותקנות של הממשלה, ולכן לא יכלה לבצע רפורמות מקיפות לכת. עם זאת, את תקנות התנועה בתוך העיר עצמה הם יכלו לשנות, אז הם חילקו את מרכז העיר לארבעה רובעים, ואסרו את המעבר למכוניות מרובע אחד לאחר, אלא על ידי יציאה לכביש המקיף את העיר. לאחר השינוי, כדי לעבור במכונית מרובע אחד לאחר צריך לנסוע לעתים כעשרים דקות, בעוד באופניים, ברגל או באוטובוס אותה הדרך תיקח דקות ספורות. לפעמים, כשאני מתכנן רכיבת אופניים בעיר בעזרת Google Maps, אני בודק כמה זמן היה לוקח לי לעשות את אותה הנסיעה באוטו ומודה למהפך ההוא.

בסרטו הבא אתם יכולי לראות את השינוי  שעבר על חרונינגן. הכל כלול בפנים: התנגדות בעלי המכוניות והחנויות שאנחנו מכירים מהבית, וההבנה המתבקשת שעשרה רוחבי אופניים עדיפים על נהג אחד.

Groningen: The World's Cycling City from STREETFILMS on Vimeo.

תשתיות, תשתיות ועוד תשתיות

שינוי סדרי התנועה הוא חשוב, אבל זה לא מספיק בלי תשתית מתאימה ומקיפה לרוכבי האופניים. הרעיון הוא שבכל רחוב יהיה פתרון כלשהו לאופניים. לרוב, במרכז העיר, מספיק רק לסמן לנהגים שהם חולקים את הכביש עם האופניים. אך ככל שיוצאים מהעיר, ניתן לראות כמה דגש נותנים בחרונינגן לרוכבי האופניים. כמעט בכל דרך ראשית יש נתיב נפרד, גם על חשבון נתיבי תחבורה רגילים. ברחוב בו אני גר, למשל, היו שני נתיבים לכל כיוון. לאחר שהרחוב עבר דיאטה, שנעשתה לפני כעשור, הוא מכיל נתיב אחד למכוניות לכל כיוון, ונתיב אופניים נפרד, בטוח ורחב. למעשה, הרחוב הפך לכל-כך פופלארי בקרב סטודנטים בדרכם לאוניברסיטה, עד שיש בו פקק אופניים בבקרים. כפתרון הציעה העירייה שבילים ״חכמים״ המובילים לאוניברסיטה ממרכז העיר ללא רמזורים.

מדרכות במקום מעברי חצייה

חוץ מאופניים יש בחרונינגן הרבה הולכי רגל. המרכז הקלאסי של העיר סגור כמעט לחלוטין למכוניות, ומספר רחובות פתוחים להולכי רגל בלבד. לכן, כמעט ולא מסמנים במרכז חרונינגן מעברי חצייה. מעברי חצייה אמנם אמורים להיות בטוחים להולכי רגל, אך הם גם גורמים לכך שבמקומות בהם הם לא מסומנים נהגים מרשים לעצמם לנסוע מהר יותר. בחרונינגן, הולך רגל יכול לקפוץ מכל פינה, ונהגים מודעים לכך ונוסעים לאט יותר. כאשר דרך צדדית מתחברת לדרך ראשית, במקום מעבר חצייה ישנה מדרכה. המכוניות הן אלה שצריכות לחכות להולכי הרגל ולהכנס לטריטוריה שלהם, ולא להפך.

בלי מעברי חצייה – רק מדרכה. 

ליאור שטיינברג הוא סטודנט לתואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת שטוקהולם. מוזמנים לקרוא עוד ב-lvblcity.com ובטוויטר.

1 השבוע, במקרה, קרו שני דברים בזירה המקרו-כלכלית הישראלית שהשלימו זה את זה, כמו שר התחבורה ישראל כץ והשנאה להסתדרות. אם לגלות את הסוף כבר עכשיו, מהשילוב של שניהם נובעת מסקנה מתבקשת אחת: הגיעה העת לעשות לאגף תקציבים את מה שהוא אוהב לעשות לאחרים. הגיעה העת לשבור את המונופול של אגף תקציבים על הידע, על הגישה למספרים, ולתת לו תחרות בניתוח המציאות המקרו-כלכלית, בגיבוש תחזיות מקרו-כלכליות, ובבקרה על האופן שבו הוא מנהל את התקציב.

2 הדבר הראשון קרה בכנסת, בחדר הדיונים של ועדת הכספים. כמו בכל שבוע, גם ביום שלישי שעבר הניח משרד האוצר חבילת דפים משודכים בסיכות, ועליהם טבלאות על גבי טבלאות, מלאות מספרים צפופים ושמות קוד של סעיפים תקציביים.

על הפרק: בקשה מפורטת ומסועפת של משרד האוצר שוועדת הכספים תתכבד ותאשר העברה של 2.79 מיליארד שקל מצד אחד של התקציב, לצידו השני. לנוהל הזה קוראים העברה תקציבית והוא מתרחש מדי שבוע. כך האוצר מנהל את תקציב המדינה באופן שוטף – מבקש מהח"כים שיעבירו קצת מפה לשם בשביל לתקצב מטרות ופרויקטים שלא הוגדרו ונקבעו מראש, בעת שבנו את תקציב המדינה.

כל זה רק בתיאוריה. בפרקטיקה, האוצר משתמש בהעברות התקציביות לעיתים בשביל לתקצב דברים שלממשלה פשוט לא היה נוח לתקצב מלכתחילה, בשביל לא להיות חשופה לביקורת ציבורית. הפעם, הסיפור היה קצת אחר. ההעברה התקציבית הנוכחית נועדה להעביר כמעט 3 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, בעקבות החלטת הקבינט הביטחוני מחודש אוקטובר.

אז, כשראש הממשלה (שעומד בראש הקבינט) החליט להוסיף כסף לביטחון, הוא הודיע שהצ'יפור לביטחון לא יגיע על חשבון השירותים האזרחיים, אלא מ"עודפים תקציביים". עודפים תקציביים היא המצאה. ישראבלוף קלאסי. אין דבר כזה, בטח לא כשהממשלה בגירעון של עשרות מיליארדי שקלים.

אז אם זה לא באמת עודפים תקציביים, מה זה כן? מדובר בתקציבים שמשרדי הממשלה לא השתמשו בהם. האם הם לא השתמשו בהם כי הם לא רצו? כי הם לא הספיקו? כי הם לא הצליחו? כי פקידי האוצר לא נתנו להם?
לא בדיוק.

הכסף הזה לא נוצל בידי משרדי הממשלה משום שמלכתחילה לא הייתה לאף אחד כוונה שמשרדי הממשלה ינצלו אותו. אלה לא באמת תקציבי משרדי הממשלה. אלה רזרבות. רזרבות שמשרד האוצר טומן בין סעיפי התקציב בשביל "לנהל חשיפות", כמו שמגדירים זאת בשפה האגףתקציבית. ובעברית: האוצר טומן רזרבות ברחבי התקציב בשביל לנהל סיכונים, ובשביל להשאיר כסף להחלטות גדולות ויקרות של הממשלה שלא היה ניתן לצפות אותן עד הסוף בעת אישור התקציב המקורי.

במקום להשאיר בתקציב המדינה סעיף אחד בשם "רזרבה", האוצר מחלק את הכסף. למעשה, בתקציב המדינה דווקא יש סעיף בשם "הרזרבה כללית" אלא שבפועל הוא משמש לתקציב השב"כ והמוסד (השנה התקציב הזה עמד על בערך 7 מיליארד שקל. לפי אגף תקציבים, 99% מזה נועדו לשב"כ והמוסד).

תחת זאת, הרזרבה מחולקת בין כל תקציבי משרדי הממשלה. רזרבה בתוך משרד החינוך, רזרבה בתוך משרד הכלכלה, רזרבה בתוך משרד התחבורה. יחד, לפי בדיקה של מרכז המחקר של הכנסת, הסכום הזה מגיע השנה ל-8 מיליארד שקל, כלומר בערך 2% מתקציב המדינה (ראו לוח-7 בעמוד 12).

אלה לא עודפים תקציביים. זו רזרבה, מעין טווח ביטחון שמשרד האוצר לקח לעצמו בעת גיבוש התקציב. הכסף הזה היה יכול לשמש למטרות מסוימות ומוגדרות מראש – למשל, לתוכניות למניעת סוכרת, או לתוכניות לטיפול בנוער מנותק – אבל הוא נותר כרזרבה. ורזרבה, אם משרדי הממשלה לא מסוגלים להשתמש בה, מובן מאליו שבסופו של דבר לא תנוצל.
הגוף היחידי (כמעט) שיודע איך מה הקוד לכספת של אגף התקציבים הוא משרד הביטחון. והשנה, כבכל שנה, הוא פתח את הכספת הזו, ומתוך ה-8 מיליארד לקח לעצמו 2.75 מיליארד. והיתר? היתר פשוט יקוצץ בשנה הבאה ללא שימוש. לא כל השארית (חלק הולך לפרויקטי תחבורה שפשוט עדיין לא שולמו השנה וחלק למשרד הכלכלה), אבל חלק גדול ממנה.

(אגב, זו לא כל הרזרבה הסמויה מן העין. בתקציב המדינה יש גם רזרבה סמויה בשם הוצאות שונות, של כמה מיליארדים שונים, שחלק גדול מהם מוצא את דרכו באופן קבוע למשרד הביטחון, לחטיבה להתיישבות ולעיתים גם לתקצוב הסכמי שכר שלא היה ידוע אם יחתמו או לא).

3 למה בכלל סיפרתי את כל הסיפור הארוך הזה? מפני שכשהח"כים גילו השבוע שזה מה שהאוצר עושה, הם החליטו שהם לא משתפים פעולה ולא מרימים את היד. לא מאשרים. שלא יהיה לכם ספק, הם יאשרו את זה בסופו של דבר, קרוב לוודאי בשבוע הבא. ככה זה עובד.

אבל בינתיים, בינתיים הח"כים לפחות עושים שריר ומראים לאוצר מה דעתם על השיטה הזו. הם הכריזו שהם לא אוהבים את התשובות שהם קיבלו מפקידי משרד האוצר, ודורשים לקיים דיון חוזר עם תשובות טובות יותר. כאמור, אין לי ספק שבסוף הכסף יעבור. משרד הביטחון הרי לא יתן לזה לא לקרות. אבל עד אז, לפחות הח"כים יישבו קצת על הווריד של האוצר.

בשביל להגביר את הלחץ על האוצר, נכון לעכשיו זומן ליום שלישי הקרוב דיון מיוחד בוועדה לביקורת המדינה ובו יבקשו חברי הכנסת ממבקר המדינה יוסף שפירא לכתוב דוח ביקורת מיוחד על שיטת הרזרבות והעודפים התקציביים של אגף התקציבים.

אני מזכיר את העניין הזה משום שהוא משתלב, כאמור, יחד עם הדבר השני שקרה השבוע. השבוע הגישה קרן המטבע הבין-לאומית דוח ביניים על הכלכלה הישראלית לבנק ישראל ולמשרד האוצר. אחת ההמלצות של הקרן הייתה להקים בישראל מועצה פיסקאלית.

מועצה פיסקאלית היא גוף חיצוני למשרד האוצר, שעושה, בין היתר, בקרה על משרד האוצר. גוף כזה, בשביל שיעבוד כמו שצריך, זקוק לגישה מלאה לנתונים שמשרד האוצר מחזיק בהם, וליכולת לעבד אותם. גוף כזה יכול לנתח את הנחות היסוד שהאוצר משתמש בהן במודלים הכלכליים שלו, וכך יכול לבדוק אם משרד האוצר חוזה תחזיות אופטימיות או פסימיות מדי, ומה יקרה לתחזית של האוצר אם גורם אחד או שניים במודל יתנהגו אחרת ממה שהאוצר מניח. עם גישה מלאה לנתונים מועצה פיסקאלית יכולה גם לעשות בקרה לאופן שבו משרד האוצר מנהל את התקציב, למשל לחשוף את כל הרזרבות האלה, לבדוק אם האוצר לא לקח יותר מדי או פחות מדי רזרבות, וכיוצא באלה. יש כמה וכמה מדינות בעולם שבהן פועלת מועצה כזו, במודל כזה או אחר.
אם תשאלו את אגף התקציבים – ושאלתי – אין שום מקום בישראל למועצה פיסקאלית. באופן אבסורדי, ברגע שמישהו מציע לשבור את המונופול של אגף התקציבים, הוא נוהג כאחרון המונופולים ויודע להנפיק שורה של סיבות מדוע אין לשבור את המונופול. "זה לא יעזור לאף אחד", "זה רק יסרבל את התהליכים", ו"בנק ישראל עושה את זה ממילא", הם רק חלק מהסיבות ששמעתי באוזניי.

4 באגף תקציבים מוכנים להודות הרזרבות שנשתלו בתקציב הנוכחי גדולות מדי. הן לא אמורות להיות בגודל הזה. מישהו פספס משהו, או לקח טווח ביטחון גדול מדי, או היה בטראומה גדולה מדי מהגירעון של השנים הקודמות עד שהחליט שהפעם הוא לא לוקח שום סיכון, אבל באמת שום סיכון.

אם היה בישראל גוף שיכול לבקר את אגף התקציבים כמו שצריך, ייתכן שמצב כזה היה נמנע. ייתכן, כי בסופו של דבר אנשים הם רק אנשים, וכלכלנים הם רק כלכלנים, ותחזיות הן רק תחזיות. אבל לפחות היה סיכוי שעוד עין הייתה מסתכלת על מה ששלושה אנשים באגף התקציבים עושים (וכן, זה שלושה אנשים שאחראים על העניין הספציפי הזה).

ואגב, באגף תקציבים צודקים באופן חלקי לגבי נקודה אחת. בבנק ישראל באמת עושים מעקב אחרי הנתונים. אבל המעקב הזה אינו רשמי, אלא פשוט תחביב של אחד הפקידים שם. ביום שהוא יעזוב, המעקב הזה יעזוב איתו. ושנית, המעקב הזה מסתמך בחלק גדול ממנו על מה שאומרים באגף תקציבים, וכך, למעשה, הוא לא פותר את הבעיה.

סתם נקודה למחשבה.

Keeping order in the classroom is essential for new teachers, writes Esther J. Cepeda in the Washington Post. But few teachers are taught effective classroom management techniques in ed school.

In my first full-time teaching job, a supervisor disabused me of the classroom-management silliness my teacher-preparation program had drilled into me.

A battle-hardened veteran devoid of educational mumbo jumbo, she gave it to me straight: Be firm, show ‘em who’s in charge.

My teacher-education program had sporadically and ineffectively preached what I called the mommy/best friend philosophy of classroom management. The idea was to coddle and entertain students into engagement, creating a bordering-on-party atmosphere to get kids actively learning.

A classroom should be “a collective of learners wherein everyone had equal standing,” she was told.

Ed schools don’t spend much time or energy teaching classroom management, charges the National Council on Teacher Quality in Training Our Future Teachers.

South Korean students are among the best in the world, according to PISA. They’re also the world’s least happy school children reports Quartz.

Economic growth rates are high in South Korea. So are suicide rates. Some blame the intense academic pressure.

High math scores correlate –somewhat — with unhappiness, notes Derek Thompson in The Atlantic. Those happy Indonesians score near the bottom in math. (Qataris are depressed and bad in math, however.)

1.

בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:

״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״

2.

פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:

"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"

3.

לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.

לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).

ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.

שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.

שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.

רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.

לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.

ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.

4.

אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:

"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".

http://index.justice.gov.il/Pubilcations/News/Pages/hofeshtakanot.aspx

Education schools aren’t trying to draw high achievers to teaching, complains the National Council on Teacher Quality’s PDQ blog. Admissions requirements are low and assignments are undemanding. (See page 162 to 164.)

Tweets on #edmajor show education majors bragging about how easy their classes are.

By contrast, students on #mathmajor, #sciencemajor and #nursingmajor frequently tweet about how hard they work and how much they enjoy solving difficult problems.

More students are trying — and quitting — STEM (science, technology, engineering and math) majors, reports USA Today.

Interest is up, says UCLA Professor Mitchell Chang. Persistence is not.

Many students aren’t prepared for the rigors of introductory chemistry and calculus, says Clemencia Cosentino de Cohen, a senior researcher at Mathematica Policy Research. Women are more likely to drop the major.

“If women get a B, they think they’re failing. A man gets a B, and he’s happy. They say they’re acing the class,” Cosentino says. “Women who go into hard sciences, they’re very driven, they’re very high achieving, and if they’re not performing at that very top level, they become discouraged, and they think that it is not for them.”

Tough grading in science classes leads to attrition, a 2010 Cornell study found. STEM students realize they can work less and earn higher grades in liberal arts courses.

The S in STEM has been oversold, writes Washington Post columnist Jay Mathews.

“Employers are paying more, often far more, for degrees in the fields of technology, engineering and mathematics (TEM),” College Measures President Mark Schneider wrote in his report, “Higher Education Pays: But a Lot More for Some Graduates Than for Others.”

But “evidence does not suggest that graduates with degrees in biology earn a wage premium — in fact, they often earn less than English majors,” Schneider wrote. “Graduates with degrees in chemistry earn somewhat more than biology majors, but they do not command the wage premium typically sought by those who major in engineering, computer/information science, or mathematics.”

A TEM bachelor’s degree qualifies a graduate for a good job. An S bachelor’s degree usually isn’t enough on its own, though it can be the first step to a medical degree.

Teachers aren’t valued highly in 21 countries in the Varkey GEMS Foundation’s Global Teacher Status Index. China ranks first in respect for teachers. The U.S. is about average. Israel is last. Except for China, high status for teachers doesn’t correlate with high academic performance. Greece and Turkey respect their teachers, but post low scores on international tests. The Japanese are low on teacher status, high in test scores.

Status isn’t linked to salaries. In Greece the status of teachers is high, but their compensation is low. In Germany and Switzerland, teacher earnings are relatively high, respect is low.

The Chinese compare teachers to doctors. Americans see teachers as similar to librarians. In most countries surveyed, teachers are equated with social workers. However, in France and Turkey, they’re seen as most like nurses.

Pay-for-performance is supported strongly just about everywhere, notes John Merrow of Learning Matters TV. In the U.S., 80 percent said teachers should be “rewarded in pay according to their pupils’ results.”

While most people said teachers should be paid more, they didn’t know how much teachers earn. Americans think “teachers make about $36,000 a year but believe they should paid about $40,000,” writes Merrow. “However, the true average salary, the study says, is $46,000.”

Would you want your child to be a public school teacher? A third of Americans would “probably” or “definitely” encourage their child to become a teacher. That’s higher than in 14 other countries. Half of Chinese, but only 8 percent of Israelis, would urge their children to consider teaching. I always thought Finns were high on their teachers, but only 20 percent said they’d want their own kids to be one in this survey.

If there are any Finns — and Israelis — reading, does this ring true?

Aneisha Newell, playing with children Alona and Amod, asks more open-ended questions. —Photo by Kim Palmer/Hechinger Report

Poorly educated, low-income, single mothers will talk to their babies — developing their language skills — if someone tells them it matters, writes Sara Neufeld in Slate. That’s the idea behind Chicago’s Thirty Million Words Project, which was started by a surgeon who does cochlear implants to help deaf children hear. Dana Suskind noticed the children of educated parents learned to talk quickly, once they could hear. Disadvantaged children were slow to develop language.The Thirty Million Words curriculum is delivered in 12 weekly home visits.

Every week, a young child in a participating family would spend a day wearing a small electronic device in a shirt pocket to record the number of words heard and spoken, plus the number of “turns” in a conversation—the amount of back-and-forth between parent and child. Words heard on television did not count.

Shurand Adams, 25, dropped out of high school to work at McDonald’s. She thought her 3-year-old daughter’s education would begin in kindergarten. The home visitor encouraged her to read to her daughter and pause to let her respond.

 She learned to continually engage her daughter in conversation, whether about food names in the grocery store or colors in the park. “Now I know I can just have a regular conversation with her,” Adams said. “Just ask her about her day, even if I can’t understand half of it.” She was teaching Teshyia the letters of her name on the day I met them, and she’s considering possibilities for continuing her own education.

In low-income households, parents often speak to their children in simple commands, writes Neufeld. Aneisha Newell has changed that.

“Instead of saying, ‘go put on your shoes,’ I can say, ‘All right, it’s time to go. What else do you need? … That gives my child the chance to respond, and say, ‘shoes,’ ” said Newell, 25, who has a 4-year-old daughter and a 10-month-old son and works for a company providing recess supervision and after-school activities in Chicago Public Schools.

Newell said many of her friends and relatives think she’s crazy for talking to her daughter as if she’s an adult. “I can quote this: ‘Neisha, no one wants to sit and talk to the kids like they understand’ That’s basically the response I get.”

Her daughter peppers her with questions. She can spell her first and last names, recite her address and phone number, recognize and spell colors, and count to 200.

Tough teachers teach more, writes Joanne Lipman in the Wall Street Journal. Lipman is co-author, with Melanie Kupchynsky, of Strings Attached: One Tough Teacher and the Gift of Great Expectations.

The book is a paean to Jerry Kupchynsky, a Ukrainian immigrant who taught orchestra at a New Jersey high school for 40 years.  He “called his students ‘idiots’ when they screwed up.” They loved him.

Today’s teachers “are supposed to tease knowledge out of students, rather than pound it into their heads,” writes Lipman. ”There is something to be said about a teacher who is demanding and tough not because he thinks students will never learn but because he is so absolutely certain that they will.”

Mr. K’s former students were successful in a variety of fields.

 ”He taught us discipline,” explained a violinist who went on to become an Ivy League-trained doctor. “Self-motivation,” added a tech executive who once played the cello. “Resilience,” said a professional cellist. “He taught us how to fail—and how to pick ourselves up again.”

Lipman believes in eight principles of learning.

1. A little pain is good for you.
2. Drill, baby, drill.
3. Failure is an option.
4. Strict is better than nice.
5. Creativity can be learned.
6. Grit trumps talent.
7. Praise makes you weak . . .
8. While stress makes you strong.

Plenty of today’s teachers are strict, demanding character builders, responds Nancy Flanagan, a veteran music teacher. “Tough teachers get good results . . . when their students are emotionally prepared for intensive criticism,” she writes.

Lipman is a big fan of injecting failure into the classroom. Educators, she says, need “not be as concerned about the negative effects” of picking winners and losers, and cites a study where college musicians who placed low in auditions suffered no harm to their self-esteem.

Hey, I’ve no problem with voluntary competition–winning and losing on the volleyball court or the debate floor, vying for roles in the school play or college musical ensembles. I have witnessed first-hand, however, the corrosive effects of turning the classroom into a playing field, and every lesson and assignment into a contest. I abandoned the familiar practice of seating my band students in ability-based “chairs,” with these results: more kids in the program, more students accepting the challenge of individual solos and ensembles, higher levels of performance.

Students “who have coped with failure and adversity from the outset” are motivated by “a little honest success,” writes Flanagan. “Not more stress.”

ב-22 באוקטובר יתקיימו בחירות מקומיות בכל רחבי הארץ. אחוז קטן של בוחרים ילך להצביע ברשויות של גוש דן ואחוז קטן במיוחד יצביע בבחירות לעיריית תל-אביב-יפו. לטובת העניין הזה אני מתכבד להציג כמה מהדברים המשמעותיים שיקרו בקדנציה הבאה במטרופולין תל-אביב ובפרט בתוך הרשות הקטנה של תל-אביב-יפו. אני לא מתיימר לגעת כאן בכל הסוגיות המשמעותיות (חלק מהן גדולות מדי להתייחסות), אלא בחלק מצומצם שצפוי להתרחש ויש כיוונים ברורים יחסית לאופן היישום שלו. מרבית הסוגיות עוסקות בנושאי תחבורה וחלקן גם בנושאי דיור במידה מסויימת. רוב הדברים יקרו כך או אחרת להערכתי, ותוצאות הבחירות יקבעו את הקצב שבו הדברים האלה יקרו. חלק מהסוגיות והפתרונות עשויים להישמע קצת מופרכים, במיוחד בקונטקסט ישראלי. חלק בכלל לא מופיעים באף מצע של אף רשימה בישראל, אבל כולם מבוססים על פתרונות שבוצעו במקומות אחרים בעולם, ובחלקם הגדול נתפסו גם שם כמופרכים בתחילה. בנוסף, לחלק מהסוגיות המורכבות יותר אני אקצה פוסטים נוספים בעתיד הקרוב לשם הרחבה.

רשימת הסוגיות נגזרת גם מהשקפת העולם התכנונית שלי שניתן לסכם אותה כרגע בארבע מלים לגבי עתידן של ערים. העתיד האורבני הוא: זול, צנוע, יעיל ומכיל. להרחבה חלקית בנושא אפשר להציץ כאן. בכל מקרה הנה רשימה של סוגיות מרכזיות שראש העירייה הבא של תל-אביב-יפו יצטרך לעסוק בהן:

1. החזרת המדרכות להולכי הרגל. אין לי הרבה להוסיף על המשפט הפשוט הזה, מלבד שהוא רחוק מאוד מהמציאות כרגע בתל-אביב. הולכי הרגל נמצאים מתחת למכוניות החונות, לרגלי האופנועים הדוהרים ובחרדה מהאופניים המצלצלים. המצב הנוכחי של מדרכות העיר שנמצאת במרכז המטרופולין המרכזי של מדינת ישראל הוא אלים, מסוכן ומביש. מדובר בכשל המרכזי בניהול המרחב הציבורי בתל-אביב שנושא בחובו השלכות חברתיות וכלכליות רבות. הנושא הזה קשור לנושאים תחבורתיים נוספים (תחבורה ציבורית, ניהול חנייה, ויצירת תשתיות לרכיבה בטוחה על אופניים) אבל עומד מעל כולם.

2. הכנת תוכנית BRT למטרופולין תל-אביב והוצאתה לפועל. BRT הוא שם קוד לתחבורה ציבורית יעילה מאוד מבוססת אוטובוסים על פני הקרקע. מדובר בכלי תחבורה ציבורית שהולך ומתפשט לכל עבר. מהמטרופולינים הגדולים ביותר כמו ניו-יורק וסיאול ועד למטרופולינים בינוניים וקטנים כמו בריסביין (וחיפה). ראש העירייה הבא יצטרך להעזר במחלקת התחבורה כדי להכין את התוכנית בשיתוף משרד התחבורה שכבר התקדם בנושא, ולצאת בקמפיין ציבורי לא פשוט שבו הוא יצטרך להמשיך להבטיח יישום של רכבת תחתית בתל-אביב (מילים לא עולות מאום) תוך יישום ריאליסטי של BRT. אני ארחיב בנושא בקרוב, אבל בכל מקרה זו הגישה הפוליטית שבה נוקטים כיום בסיאול, ניו-יורק ופריז (ומי יודע בעוד כמה מקומות) – מדברים על רכבת תחתית (שתקום בתקציבי עתק בעוד עשרות שנים) ובפועל עושים BRT.

3. יישום מדיניות חנייה לא קומוניסטית. ככל הנראה, הנושא הפוליטי הרגיש ביותר ובהתאם האנכרוניסטי מכולם שאפילו נרשמה בו נסיגה משמעותית בקדנציה האחרונה בתל-אביב. נושא החנייה קשור קשר הדוק הן לדיור והן לתחבורה ותעדוף קיצוני של דיור למכוניות טומן בחובו דחיקה של מגורים לבני אדם. גם כאן נרחיב עוד, אבל מספיק לומר שיש כבר גם פתרונות טכניים וחשוב מכך – פתרונות פוליטיים, שבאמצעותם החנייה ברחובות יכולה להפוך מנטל כאוב, לנכס אהוב. גל השינוי בתחום החל באחת הערים הכי מכורות לחנייה שהיו – סן פרנסיסקו, ועכשיו הוא מגיע גם לאחותה הגדולה והמכוערת – לוס אנג'לס ואפילו לניו-יורק. משם הוא יחלחל גם לכאן בעתיד (הקרוב).

3א. שינוי מדיניות לחניונים חורגים בתל-אביב. בתוך אותה מדיניות חנייה לא קומוניסטית נכנס גם טיפול בחניונים חורגים והשמשתם לתועלת העיר – גם כאן מדובר על חיבור רציף לענייני תחבורה ודיור. הנושא הורחב בפרוטרוט כאן.

4. שבירת מושעות בשכונות דרום העיר. אני מקווה שזה לא נשמע לכם כמו סינית – מושע היא מצב של בעלות משותפת על נכסי נדלן, כפי שהיה נהוג ברישום הערבי בישראל לפני קום המדינה. בתרגום לעברית זה אומר שישנם בעלים משותפים רבים מאוד לדירות ובניינים ביחד – תחשבו על מצב שאתם וכל מי שגר ברחוב שלכם בעלים משותפים על כל נכס ברחוב. כל שיפוץ, כל שינוי, כל עסקת נדלן במצב כזה צריכה לקבל אישור של כל תושבי הרחוב! זה המצב פחות או יותר בחלקים גדולים של שכונת התקווה ושל שכונת שפירא ואחת הסיבות העיקריות למצב הקרוי "דרום תל-אביב זה פח". כאן יש כתבה מ-2007 שכבר מדברת על זה כחסם מרכזי להתחדשות שכונות אלו. לאחרונה, נראה שאולי בנושא זה השינוי כבר לא רחוק מאוד – עודד גבולי, מהנדס העיר, פועל כדי להשיג תקציב להתחלת תהליך שבירת המושע (יצירת פרצלציה, כלומר חלוקה) בשכונת התקווה. לא ברור כמה זמן זה ייקח, אבל זו אחת הסוגיות היותר ראויות להשקעה תקציבית שממנה יהנו רבים וגם העיר עצמה תרוויח מכך רבות. למרות חשיבותה הכלכלית-חברתית-תכנונית של סוגייה זו היא נמצאת כמעט לחלוטין מתחת לראדאר של הציבור הרחב.

5. פליטים/מסתננים/מהגרי עבודה מאריתריאה וסודן. נקודה רגישה מאוד במערכת הבחירות הנוכחית, רוויה בדמגוגיה, פנטזיות ומידה מסויימת של גזענות ואשר קשורה גם היא למצב הקרוי "דרום תל-אביב זה פח". את מהגרי העבודה החדשים מאפריקה על שלל סוגיהם לא ניתן להזיז בצורה גורפת וצריך לקבל זאת כעובדה. גם לא מדובר כאן במקרה ראשון שבו דרום תל-אביב מוצפת בפליטים חסרי כל. זה קרה ב-1921 עם גירוש היהודים מיפו, ב-1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול ושוב בסוף שנות ה-40' עם גלי ההגירה הראשונים אחרי הקמת המדינה (ובטח קרה עוד כמה פעמים). בפעמים הקודמות לפחות שאלת הגירוש לא עמדה על הפרק, ובכל זאת התושבים הותיקים התרעמו במידה מסויימת על ערימות הפליטים, בן גוריון ניסה לגרשם לנגב (בהצלחה חלקית ביותר), והעירייה התחננה לתקציבי מדינה לטובת טיפול בפליטים (תקציבים שבדרך-כלל, כמו היום, לא הגיעו. אגב, להרחבה טובה בנושא מומלץ לקרוא את הספר "בכוחותיה העצמיים: ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים" מאת ערן אלדר). מדהים באיזו קלות ההיסטוריה חוזרת על עצמה, גם הפעם העירייה מתחננת לתקציבים שלא באים בעוד שרבים מציעים לגרש את הפליטים לנגב ואף דרומה משם. אין לדעת לאן העתיד יכוון את הפליטים, אם כי סביר שבניהם יהפכו לחלק כזה או אחר בסיפור הישראלי. האומה הישראלית מתמודדת עם אתגר לא פשוט לראשונה בתולדותיה – הגירה של מסה גדולה של אפריקאים עניים לא יהודים (ושחורים). במקום לחשוב על פתרונות ריאליסטיים הפוליטיקאים בעיקר עסוקים בהתגוללות על המהגרים האפריקאיים – בדרך כמובן נפגעות השכונות של דרום תל-אביב ותושביהן הותיקים יותר (היהודים והלא-יהודים) שהיו מוחלשים עוד קודם.

6. צמצום מחלת הרמזרת. תל-אביב סובלת מעודף עצום של רמזורים חסרי תוחלת. המצב מגוחך בהרבה צמתים ובמיוחד במפגש של שדרות בן-ציון ושדרות רוטשילד. אני מקווה עוד להרחיב בנושא הזה, אבל בינתיים אתם מוזמנים להעיף מבט בפתרון שייושם במהלך הקדנציה הבאה (כך אני מקווה) הנושא את השם Shared Space – מרחב משותף.

7. סידור תחנות הרכבת המרכזיות של תל-אביב ובפרט תחנת רכבת מרכז-סבידור-ארלוזורוב. שוב מדובר בנושא פשוט, קל ומתבקש שכרגע מטואטא מתחת להרבה שטיחים כי לאף אחד פשוט לא איכפת. אין שום סיבה שתחנת הרכבת החשובה ביותר בישראל תיראה כמו אזור אסון הומניטרי בבנגלדש אחרי שיטפון של חודש רצוף. בניגוד לתחנה המרכזית החדשה (של האוטובוסים) שהיא הכישלון האדריכלי-תכנוני-אנושי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל וקשה מאוד-מאוד לתקן בה משהו, בתחנת הרכבת של סבידור אין כמעט בעיות פיזיות שאינן ניתנות לפתרון. מהלך משמעותי לשיפור תחנת סבידור לא רק שיביא ערך כלכלי, אלא יהיה בו גם ערך חברתי והכרה בנוסעי הרכבת כבני אדם של ממש.

זהו, אלה הם שבעת הנושאים שראש העירייה הבא של תל-אביב-יפו חייב לפעול בהם, ויכול להביא בחלקם לשינויים מהירים, אפילו בפחות מחצי קדנציה. כפי שניתן לראות, נושאים משמעותיים רבים נותרו מחוץ לרשימה, אבל בשביל זה יש פה מערכת תגובות.

What if there were a new class of wonder drugs for children that prevented some of the worst diseases in history with very limited side effects...would you take them?

Some people don't "trust" that wacky "science" though.

What's so confounding is that many of the parents requesting exemptions for their children cite specious, disproven fears -- such as that the vaccine could cause autism -- many of which were based on a fraudulent, retracted study or fringe research published in non-peer-reviewed journals. And the rest of the country hasn't been as successful as Massachusetts in containing measles infections. Earlier this year, an intentionally unvaccinated 17-year-old from Brooklyn, New York, was infected with measles while on a trip to the United Kingdom. Because he lived in a community with a large number of other deliberately unvaccinated children, the virus quickly spread. By the time the outbreak was contained, 58 people had been infected -- making it the largest outbreak in the country in more than 15 years. Nationwide, the Centers for Disease Control and Prevention reported 159 total cases between January and August, which puts 2013 on track to record the most domestic measles infections since the disease was declared eliminated from the United States in 2000.

Declared eliminated! [Hair-tearing-out noise]

High school is serious business overseas, say U.S. students who’ve studied in Korea, Finland and Poland. PBS NewsHour interviews the three students featured in Amanda Ripley’s The Smartest Kids in the World: And How They Got That Way.

Eric: The biggest positive difference that I took away was that in Korea people have a very palatable sense of how education affects their lives and how it affects their future. People understand that how you do in school, what you do, has repercussions for how successful I am and my opportunities going forward.

But, at the same time that sort of mentality ties into a huge pressure system, where students are really encouraged to just do well on tests so that they have high numbers, go to a good school, and do perhaps, something that makes a lot of money, something prestigious, not necessarily something that they are interested in.

Finnish teachers rely mainly on lectures, said Kim. “There weren’t a lot of assignments during the semester until the end when you did exams in the form of essays.”

Tom: In Polish high school the students took their education much more seriously than American high schoolers do. They considered it unpleasant for the most part, but an extremely necessary duty. People didn’t really have identities besides being good students. There wasn’t really a gauge of success outside of doing well in school, unlike high schoolers here where you can not be the best student, but if you are a really great athlete you can be recruited to a school … But there was none of that in Poland it was entirely academic.

All three countries provide alternatives to college prep. Polish students decide at 16 whether they want to attend an academic high school or start vocational training. Nearly half of Finnish 16-year-olds choose the vocational track. In Korea, 20 percent are in vocational high schools.

For the first time, researchers have put together all the climate data they have (from ice cores, coral, sediment drilling) into one chart that shows the "global temperature reconstruction for the last 11,000 years":

The climate curve looks like a "hump". At the beginning of the Holocene - after the end of the last Ice Age - global temperature increased, and subsequently it decreased again by 0.7 ° C over the past 5000 years. The well-known transition from the relatively warm Medieval into the "little ice age" turns out to be part of a much longer-term cooling, which ended abruptly with the rapid warming of the 20th Century. Within a hundred years, the cooling of the previous 5000 years was undone. (One result of this is, for example, that the famous iceman 'Ötzi', who disappeared under ice 5000 years ago, reappeared in 1991.)

What on Earth could have caused that spike over the past 250 years? A real head-scratcher, that. But also, what would have happened had the Industrial Revolution and the corresponding anthropogenic climate change been delayed a couple hundred years? The Earth might have been in the midst of a new ice age, Europe might have been too cold to support industry, and things may not have gotten going at all. Who's gonna write the screenplay for this movie? (via @CharlesCMann)

North Carolina State statistics graduate student Joshua Katz already mapped dialect across the United States, and now there's a fun addition in quiz form. Answer the 25-question survey (or the more detailed 140-question version if you dare), and you get a map of language similarity. More specifically, the result maps shows the probability that someone in that area understands what you're saying.

My results were dead on.

American high schools care more about sports than academics, charges Amanda Ripley in The Atlantic.

Last year in Texas, whose small towns are the spiritual home of high-school football and the inspiration for Friday Night Lights, the superintendent brought in to rescue one tiny rural school district did something insanely rational. In the spring of 2012, after the state threatened to shut down Premont Independent School District for financial mismanagement and academic failure, Ernest Singleton suspended all sports—including football.

To cut costs, the district had already laid off eight employees and closed the middle-school campus, moving its classes to the high-school building; the elementary school hadn’t employed an art or a music teacher in years; and the high school had sealed off the science labs, which were infested with mold. Yet the high school still turned out football, basketball, volleyball, track, tennis, cheerleading, and baseball teams each year.

Football at Premont cost about $1,300 a player. Math, by contrast, cost just $618 a student. For the price of one football season, the district could have hired a full-time elementary-school music teacher for an entire year. But, despite the fact that Premont’s football team had won just one game the previous season and hadn’t been to the playoffs in roughly a decade, this option never occurred to anyone.

Without football, Premont focused on academics. There were fewer fights. Eighty percent of the students passed their classes in the first sports-free semester, compared with 50 percent the previous fall.

Now out of debt, Premont brought back baseball, track, and tennis.

Competitive sports dominate childhood for higher-class families, writes Hilary Levey Friedman.

אני שמח להזמינכם לדיבייט המוניציפאלי הגדול ביותר לקראת הבחירות המקומיות. הארוע המדובר יתקיים בעוד שבוע, ב-1 באוקטובר, בשעה 18:00 ברחוב המגדלור 15 (קרוב לנמל יפו) בהפקה של המכללה החברתית-כלכלית בשיתוף עמותת האדריכלים.

בין המדיינים על סוגיות אורבניות שונות יהיו מועמדים בולטים לראשות ארבע רשויות מקומיות שונות, מהחשובות ביותר בישראל: עינת קליש-רותם מחיפה, אורית רישפי-לביא מהרצליה, כרמל שאמה-הכהן מרמת-גן וניצן הורוביץ מתל-אביב-יפו. הקשר בין פוליטיקה מקומית לתכנון עירוני הוא קשר שלא ניתן לנתק ומבטא מכלול של ערכים ציבוריים – אין תכנון לא פוליטי. עבדכם ייתן הרצאה פתיחה קצרה בארוע שתעסוק בעיקר במשבר העירוניות שמתבטא בעיקר במשבר הדיור ומשבר התחבורה שהם שני צדדים של אותה מטבע ועל האתגרים שעומדים בפני ראשי הרשויות. הפרטים המלאים בהזמנה שלמטה וכאן יש את הארוע בפייסבוק. עד הארוע אתם מוזמנים לקרוא עוד על חשיבותם ההולכת ועולה של ראשי רשויות מקומיות.

בדרך-כלל אני לא מפרגן לעיריית תל-אביב-יפו וגם לא למערכות התכנון המחוזיות, אבל כשאני מפרגן אני עושה את זה מכל הלב, אפילו בתקופת בחירות. והפעם – תרשו לי לברך על מה שמסתמן כפרוייקט הדיור בר ההשגה הגדול ביותר בגוש דן שהולך ומושלם בימים אלה בצד השני של הנהר, בגבעות שיח מוניס שעליהן ממוקמת האוניברסיטה המבוצרת של תל-אביב. בניגוד לפרוייקטים המתקראים דיור בר השגה, אבל בפועל הם מורכבים ממעט דירות לא באמת זולות בשילוב רמות גבוהות של בירוקרטיה (כדוגמת הפרוייקט המיוחצן לעייפה בשפירא), כאן מדובר בפרוייקט מהפכני הן בכמות הדיור שהוא מספק והן בחשיבה התכנונית הכוללת שעומדת מאחוריו. צריך לזכור שבאופן כללי לרשויות בישראל יש סלידה גבוהה מבנייה של דירות זולות, מכיוון שמרבית התקנים והן ההעדפות הפוליטיות מייצרות מצב שבו כמעט לא נבנות דירות חדשות קטנות, ובטח שלא נבנות דירות חדשות קטנות ממש.

מעונות הסטודנטים האלה הולכים להכיל כ-1,320 יחידות דיור (ובמלים: אלף שלוש מאות ועשרים!). פרוייקט זה הוא דוגמה מצויינת למצב שבו רשויות התכנון, במהלך יוצא דופן, אפשרו בנייה של פתרונות דיור זולים לאוכלוסייה דלת-אמצעים במיקום האולטימטיבי ביותר. כל הדירות האלה מיועדות לסטודנטים שמרכז חייהם נמצא באוניברסיטה הסמוכה מאוד לדירות הקטנות והחדשות שמוקמות. בונוס משמעותי הוא קומת המסחר הקרקעית שככל הנראה תכיל מעין מכולת, חנות לציוד משרדי ועוד, ותאפשר לסטודנטים נגישות טובה מאוד לצרכי היומיום שלהם. עוד אלמנט סביר בבחירת המיקום הוא הקרבה היחסית לתחנת הרכבת הכבדה וכן הימצאותם של קווי אוטובוס רבים שעוברים בסמוך (ומסוף אוטובוסים שלם).

ההברקה האמיתית והדגולה באמת בפרוייקט היא העובדה שהוא נבנה ללא בזבוז שטחים וכספים על תשתיות מגורים למכוניות, אלא רק לבני-אדם. בישראל של ימינו הרעיון להתמקד בצרכי הדיור של בני-אדם לפני צרכי הדיור של מכוניות הוא כל-כך פורץ דרך שרק על זה מגיע פרס ביטחון ישראל לפרויקט הזה. ההבנה שמי שעובר לגור בדירה קטנה מאוד (20 מ"ר) ושמרכז חייו נמצא סמוך מאוד למגוריו לא צריך ולא יכול להרשות לעצמו לרכוש דיור למכונית היא לא פחות ממהפכנית, והיא גם זו שאפשרה לפרוייקט הזה בכלל להתרומם ולאפשר כזו כמות של דיור ובזול (רק תתארו לכם בנייה של 1,320 מקומות חנייה שם). בהקשר של חנייה הפוסט המעולה הזה עושה סדר בעלויות של חנייה תת-קרקעית (עלויות זמן וכסף) שגורמת לכך שבמיוחד בנוגע לבניית דירות קטנות חנייה תת-קרקעית מובילה לקיצוצים נרחבים בכמות הדירות שמתאפשרת (עקב נגיסה בשטחי הבניין) וגורמת לעלויות הבנייה להאמיר אל על, מה שהופך את הדירות האלה למאוד יקרות למרות קוטנן.

אז הנה, פרוייקט מהפכני של דירות קטנות זולות עם עירוב שימושים וללא חנייה מוקם לו בתל-אביב במיקום אולטימטיבי, למרות קיומם של חסמי דיור רבים. מה שקצת עיכב את הפרוייקט ואת בנייתו של הדיור בר ההשגה לקבוצה מעוטת יכולת הוא ההתנגדות של תושבים קיימים שתופסים בנייה של דירות חדשות ככזו שעלולה להפריע להם להנות מהמצב שבו מצוקת הדיור גוררת עלייה בערך הנכסים ובערך שניתן לקבל מהשכרת דירות לסטודנטים (במגוון אינסופי של סיבות שכל אחת אפוקליפטית יותר מרעותה). עיקר הדרישה בקרב תושבים קיימים (בשכונה לכאורה שמאלנית עם מודעות חברתית) היא שייבנו פחות דירות לבני אדם ושהדירות שייבנו יהיו יקרות יותר. התנגדות מסוג זה לבניית דירות היא גורם נוסף במשבר הדיור ואחת הסיבות שקובעי המדיניות נמנעים בדרך-כלל מתוספת של דירות במרקמים בנויים למרות מצוקת הדיור והצורך למצוא מקום לחמישה מיליון איש בגוש דן. באופן ספציפי, התופעה שבה תושבים מתנגדים לבנייה של דירות קטנות בקרבת מוסדות אקדמיים נפוצה מאוד גם בארה"ב – גם בברקלי (שבדומה לרמת-אביב נתפסת לא פעם כפרבר שמאלני ונאור) וגם בהרבה מקומות אחרים.

השלב הבא הוא לאפשר בנייה של פרוייקטים מהסוג הזה לא רק לסטודנטים אלא לקהל הרחב. לאור העלייה הצפוייה הן בכמות משקי הבית הקטנים והן בכמות האוכלוסייה בכלל בגוש דן, פרוייקטים מסוג זה, כאשר נבנים על גבי תשתיות תחבורה ציבורית כגון תחנות רכבת או מקומות שמשורתים היטב ע"י מגוון אמצעי תחבורה (כדוגמת מרכז העיר תל-אביב-יפו), יכולים לתת מענה משמעותי, מהיר ואיכותי למשבר הדיור האורבני בישראל בכלל ובגוש דן בפרט. לשם דוגמה – מגדל היוקרה שנבנה בפרישמן-דיזנגוף עמד תקוע במשך שנים, בגלל חפירת החנייה והעלויות הבלתי-צפויות שהיא יצרה (וגרמה ליזם המקורי לפשיטת רגל), וכיום הוא מאכלס כשניים וחצי אנשים. אותו מגדל היה יכול להיות בנוי באותו נפח, עם כמות גדולה בהרבה של דירות קטנות וללא חנייה, מה שהיה משנה משמעותית את מצב הדיור בעיר ומאפשר בנייה מהירה וזולה בהרבה.

לסיכום, יישר כוח לכל המעורבים בפרוייקט המבורך הזה, ואני מקווה שהוא יהיה סיפתח לעוד רבים וטובים.

לקריאה נוספת:

נעמה ריבה מתארת את הפרוייקט

עלויות בניית חנייה והשפעתן על האפשרות לבנות דירות קטנות

מקבץ התנגדויות לבניית מעונות סטודנטים מכל רחבי ארה"ב

Dan Keating and Darla Cameron for the Washington Post mapped commonly used languages in the US household.

More than a quarter of counties in the United States have at least one in 10 households where English is not the language spoken at home. Spanish is, by far, the most common language other than English spoken in the home, especially on the West Coast, in the Southwest, the Eastern urban corridor and other big cities. Native American languages are also common in the West, as is French around New Orleans and in some counties in the Northeast. German is a common language in some Midwestern and Western areas.

Be sure to pay attention to the legend in this one. I bet a lot of people read this map as the most commonly spoken languages by county and thought Spanish is about to become the national language.

This last Saturday afternoon, August 17, 2013, my father, David Landes died in Haverford PA. The following is a brief obit to which I will add when I have more time.

He was the beloved husband of Sonia T. Landes, who died on April 12, 2013, after 69 years of marriage.

He was the father of Jane Landes Foster, Richard Allen Landes and Alison Landes Fiekowsky, grandfather of eight and great-grandfather of nine.

Sylvia Landes (née Silberman) gave birth to David on April 29, 1924. Harry Landes was her husband, and he immigrated to New York from Husi, Romania in 1904.

David and Sonia met and fell almost instantaneously in love in Seagate, New York when they were 14 and 15 years old. They married when they were 19 years of age and were inseparable forever thereafter.

David had a childhood hobby of decryption (a passion ignited by a reading of Poe’s “Gold Bug”), and therefore served in the Signal Corp. of the U.S.Army in World War II, decrypting Japanese messages. He become a Second Lieutenant with a field promotion in May 1944, the highest army rank in the Landes family until his granddaughter Aliza became a captain in the IDF.

Professionally, he served as a Junior Fellow at Harvard University, then at Columbia. His work focused on entrepreneurship and economic development. Asked to write the section of the Cambridge Economic History on the Industrial Revolution, that morphed in the 1960s into his first major work, The Unbound Prometheus: Technological Change and Industrial Development in Western Europe from 1750 to the Present, his definitive study of the Industrial Revolution in Europe.

He began teaching at Columbia University, and after a year at the Center for the Study of Behavioral Sciences in Palo Alto, he went to UC Berkeley. He came to Harvard University in 1964 where he remained throughout his subsequent career, retiring in 1997, as the Coolidge Professor of History and Professor of Economics, bridging the disciplines of history and economics.

In the late 1960s and 70s he became an astute and avid watch collector, known to makers and devotees of watches and time keeping. That passion led to the writing of his most innovative work, Revolution in Time: Clocks and the Making of the Modern World (1983).

In a sense, his entire oeuvre was dedicated to answering the question “why the West?” (or more specifically, how is it that the West generated a culture of economic development that most other cultures have difficulty imitating?) His students and family would joke that his course on economic history was unofficially entitled “The West and the Rest.” 

He was, accordingly, admired and denounced for being a Eurocentric historian, a perspective increasingly considered not politically correct, even as the evidence for the uniqueness of the West continued (and continues) to pile up.

His Wealth and Poverty of Nations: Why Some are so Rich and Some are so Poor (1998) embodies his approach to the importance of culture in contributing to either economic development or poverty.

He served as Chairman of American Professors for Peace in the Middle East in the 1970s. He was devoted to Judaism, the Jewish people and the land of Israel, a legacy continued by his descendants.

He was an avid squash player, coming in second in the B-Class of the West Coast championship in 1963, and, after coming to Harvard, prided himself on his cunning in challenging and sometimes beating the top four members of the Harvard Squash Team.

His children are sitting shiva in Philadelphia at the Fiekowsky house on 438 Ballytore Road, Wynnewood, PA 19096 from Tuesday through Thursday, August 20-22, and at Richard’s house on Thursday at 8 Priscilla Road in Brighton, MA until Monday morning August 22-26. Donations may be made in his name to Harvard Hillel.

Aerial view of Ashdod Port

Right after the opening ceremony of Wikimania 2013 in Hong Kong last week and during a session showcasing projects from all around the globe, WikiAir (VikiAvir in native Hebrew) was voted by the participants (measured by decibels of applause) the coolest and most unique project of 2013.

WikiAir is a collaborative project between Wikimedia Israel and the Aircraft Owners and Pilots Association (AOPA Israel), aimed at creating a freely licensed collection of aerial photos of Israel. The idea for the project started with the understanding that there is a lack of aerial photos in articles about Israel in the Hebrew Wikipedia and that Wikipedians rarely get a chance to take photos from the air. I felt that this was our place as a chapter to do something about it and started by approaching the folks at AOPA Israel. It took us a while to get over bureaucracy, legal issues and even some AOPA politics to get the project started. I also took the time to meet with a specialist on aerial photography to gather tips for our volunteers.

As part of the project, civil aviators volunteer to take Wikipedians on their routine flights so they can take photos from the air and later upload them to Wikimedia Commons, as well as integrate those photos into Wikipedia articles. We were able to have our pilot flight at the end of 2012 and regular flights began in May 2013. The flights are always on a light aircraft (usually a Cessna) and are being done as part of Israel’s General Aviation (GA) – either private pilots or AOPA events (e.g. navigation competitions). The Wikipedian is using the spare seat next to pilot or the back seat, if available. We require our volunteers to have an DSLR camera to make sure we make good use of the opportunity and get a good result.

After only a few months of operation, we now have over 1500 photos uploaded to Commons and around 200 Wikipedia articles illustrated with those photos (some of which previously didn’t have any photos). Next week we are expecting to have our first night flight, which will hopefully produce a new type of photo with a different added value to the project.

You are more than welcome to follow the project on our page (Hebrew).

With the help of the exposure of the project in Wikimania, we hope this will be a starting point for other Wikimedia chapters and groups within the Wikimedia community to start a WikiAir in their own country or area. Please update this page on Commons with any of your initiatives and feel free to contact us with any questions.

Amos Meron
WikiAir Project Manger (Volunteer), Wikimedia Israel

Aerial photo of Caesarea Maritima

במדינת ישראל יש מצב שנהוג לקרוא לו "משבר דיור". משבר הדיור מתייחס לכך שיותר ויותר אנשים לא יכולים לרכוש או לשכור דירה במקום שבו הם רוצים לגור וגם לא יכולים לרכוש או לשכור דירה במקום קרוב למקום שבו הם רוצים לגור. העניין הפעוט הזה פוגע להרבה אנשים ביכולת להוביל חיים מלאים ולקבל את ההזדמנויות שהם חפצים בהם, הזדמנויות שההתחלה שלהם מתחילה ממיקום המגורים. בפוסט זה אסכם שורה של פוסטים שנכתבו על ידי ועל ידי אחרים כדי להראות שישנם ארבעה חסמים רגולטוריים משמעותיים לייצור דירות. הפוסט מתייחס במיוחד למטרופולין תל אביב, אשר מכיל כ-45% אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל וסובל יותר מהמטרופולינים האחרים ממחנק הדיור. עם זאת, הרבה מהדברים שגורמים למחנק הדיור במטרופולין תל אביב נכונים גם לירושלים ולמטרופולין חיפה, אם כי בעצימות נמוכה יותר. המשמעות של חסמים רגולטוריים אלה מראה שמשבר הדיור מיוצר באופן מלאכותי ע"י רשויות התכנון ואין זו בעייה שמייצרים הציבור הישראלי או ההון הגדול הגלובלי. משבר הדיור טמון קודם כל בהחלטות רגולטריות ממשלתיות. ברשותכם נתחיל:

1. אידיאולוגיית פיזור האוכלוסין ומחנק הקרקעות של גוש דן. כבר דנו בנושא הזה מספר פעמים בתקופה האחרונה ונסכמו בקצרה:

לא ניתן לשנות את תפרוסת המגורים הגיאוגרפית-חברתית-כלכלית בין המטרופולינים השונים במדינה מסויימת. משום כך, בגוש דן יגורו בשנת 2030 כחמישה מיליון איש ללא תלות במדיניות כזו או אחרת. בנוסף, לאורך ההיסטוריה נמצא כי אנשים מוכנים להקדיש בממוצע כשעה ביום לנסיעות ואמצעי הטכונולוגייה הממונעים שהתפתחו אפשרו למטרופולינים לגודל מסויים שעומד באותן דרישות. להרחבה בנושא זה ולהשוואה בינלאומית שמראה שיש דמיון רב בכמות הזמן אותו בני אדם מקדישים לנסיעות יומיות ניתן לעיין במאמר הזה. מדיניות משרד התחבורה טוענת שפרישת רשת רכבות וכבישים מהירים תביא לאותו פיזור אוכלוסייה מדומיין, אך זה לא יקרה, בגלל אותם חסמים כלכליים-חברתיים. לעיון בנושא זה מומלץ לראות את הכתבה של ערוץ 10 על רכבת העמק שבה ובפרט בדקה 4:30 שבה רואים את הכישלון הקולוסאלי של קו הרכבת לדימונה שתוכנן כך שלא יהיה בו שימוש והוא פועל רק כדי שיוכלו להגיד שיש רכבת לדימונה. כמו כן, כדאי לקרוא את הראיון הזה עם ד"ר משה גבעוני, שמתמחה במדיניות תחבורה. עוד כדאי להוסיף שנסיונות דומים בעולם לפיזור אוכלוסין לא צלחו, למרות שימוש באמצעים אלימים כולל פיזור כפוי ודרכונים פנימיים. הגיע הזמן להכיר בכך שיש סיבות טובות מאוד לכישלון פיזור האוכלוסין הישראלי שבבסיסן עומדים חוקים כלכליים-גיאוגרפיים ששום דיקטטור לא ניצח בעבר. המשך השאיפה לפזר את גוש דן בכוח מוביל להקפאות בנייה שעליהן אחראית קודם כל רשות מקרקעי ישראל. אותן הקפאות מייצרות מחנק נדלן אדיר בגוש דן שגורם לפגיעה ברווחת המגורים של כל תושבי גוש דן, דוחף את העניים למחיה בתנאים קשים מאוד ואת מעמד הביניים המבוסס למשכנתאות גדולות מאוד במודיעין.

פתרון: על רשות מקרקעי ישראל להבין את תפקידה ביצירת מחנק הנדלן ולהפנים שלגיאוגרפיה חוקים משלה שמבטיחים שמטרופולין תל אביב ישמור על גודלו היחסי בעתיד ולהכין מקום ל1.7 המיליונים שיצטרפו עלינו עד 2030. על כל דירה שמכינים בירושלים נדרשות שתי דירות במטרופולין חיפה וארבע דירות במטרופולין תל-אביב. כדי להקל על פקידי רשות מקרקעי ישראל אני מביא כאן את הגרף שמראה את היחסים בין המטרופולינים מאז 1961 שמראה יציבות רבה:

משקל המטרופולינים בישראל מאז 1961

2. איסור על בנייה של אורבניות תוססת - התקנים הישראלים גורמים לבנייה דלילה מאוד של דירות גם כשבונים לגובה. לא ניכנס עכשיו לכל אוסף התקנים הנוגעים לבינוי בישראל, אבל חשוב לעמוד על היחס בין שטח ציבורי לשטח פרטי שעומד בבסיס הדלילות של הבנייה בישראל. במקומות עירוניים אינטנסיביים כמו מרכז תל-אביב היחס בין השטח הפרטי לשטח הציבורי הוא 40-60, כלומר 60% מהשטח בבעלות פרטית ו-40% בבעלות ציבורית, שזה כולל את השטחים הציבוריים הפתוחים, כבישים ושטחים למוסדות ציבור. אותם 60% פרטיים מממנים למעשה את התחזוקה של ה-40% הציבוריים ומשמשים כמעין מחסן למספיק אנשים שינצלו את אותם שטחים ציבוריים ומוסדות ציבור. יחס זה מאפיין אזורים רבים בארץ שנבנו לפני קום המדינה שבהם העירוניות יחסית חזקה. התפיסה שבאה אחרי קום המדינה והלכה והעמיקה כאן מעדיפה הקצאות עצומות לשטחים ציבורים ומעט לשטחים פרטיים, דבר המוביל לעירוניות חלשה מאוד וגם בעיות תחזוקה של מרחב ציבורי ענק. היחס התהפך ואנחנו מדברים היום על לפחות 60% קרקע ציבורית לעומת 40% ואף פחות קרקע פרטית במקומות שנבנים במדינת ישראל. התוצאה של תקנים אלו היא תת-בינוי עירוני. הנה דוגמה אחת שהתייחסתי אליה לאחרונה – תוכנית תע"ש השרון שלמרות שנבנים בה מגדלי מגורים עם עלויות תחזוקה גבוהות מאוד למי שיתגורר בהם, הצפיפות הכוללת שלה היא כשל שכונת צמודי קרקע (3 יחידות דיור לדונם). ההדמייה הזו ממחישה טוב מכל:

תע"ש השרון. (מקור הדמייה)

מעבר לבזבוז הקרקע סוג הבנייה שמאושר בועדות התכנון הוא בהכרח מוטה-רכב באופן קיצוני ואף אינו עונה לדרישות השוק שמעדיף בחלקו לפחות בנייה עירונית אינטנסיבית שמאפשרת שימוש רב באמצעי תחבורה שאינם רכב פרטי על בסיס יומיומי. התייחסתי למצוקת הדיור האורבנית יום לפני שפרצה מחאת האוהלים לפני שנתיים בפוסט הזה, הרחבתי על הקשר לתחבורה כאן, ואף כתבתי מאמר דעה בנושא שפורסם בזמנו בדה מרקר. מצוקת הדיור האורבנית מוסיפה קיסם למדורת הנדלן – כפי שכבר הראינו ממשלת ישראל חונקת את האפשרות לבנות דירות בגוש דן, ובנוסף לא מאפשרת בנייה לשוק שמעדיף מגורים אורבניים. הדבר הזה מייצר עיוותי נדלן קיצוניים בשני המקומות האורבניים היחידים שעברו שיקום משמעותי בישראל – מרכז ירושלים המערבית ומרכז תל-אביב. שני המקומות האלה הם כיום היקרים בישראל גם בגלל נדירותם. כדי לסגור את הפינה על הקצאת קרקע לצורכי ציבור אני אצטט כאן מספרו של שלמה אנג'ל Planet of Citiesמעמוד 58-59, שבו הוא מתייחס באופן ספציפי להקצאות הקרקע הציבוריות בישראל:

The Israel Lands Authority, which owns many large parcels of land required for urban expansion, now refuses to allow the share of lands for public use to exceed 65 percent. Strange as it may seem, were it not for the authority's oversight, other public entities would try to seize more than 70 percent of the land for public use, often holding it in reserve for future use, or possibly for sale or lease for private enterprises. This practice is no doubt excessive, reflecting a rather bureaucratic approach to city planning that is out of touch with the way successful cities develop and thrive. The wealth of cities is generated on lands in private use. An ample supply of private land, therefore, must be available for production, commerce, civic activities, and residences for a city to grow and flourish. And it is in the public interest to ensure that ample land remains in productive private use to generate the surplus that can be taxed and used for investing in and operating a full complement of public services.

פתרון: משרד הפנים, באמצעות מינהל התכנון, צריך לערוך מיפוי ואפיון של התקנים השונים המשפיעים על יצירת סביבות מגורים, והגורמים האחראים עליהם. איגודם של התקנים, וההבנה כיצד המכלול שלהם מונע יצירת עירוניות בישראל הינו צעד ראשון בדרך לבינוי עירוני של ממש בישראל. כמו כן, מומלץ לבצע פרוייקטי חלוץ, שישוחררו ממחוייבות לרוב רובם של התקנים בקרבת תחנות רכבת (שרבות מאלו מהן שהוקמו לאחרונה הוקמו על בסיס הגעה ברכב בלבד), שמאפשרות פיתוח בינוי אינטנסיבי מוטה תחבורה ציבורית.

3. חוסר יכולת להגדיל את כמות הדירות במקומות שכבר בנויים (בדלילות). לא ארחיב כאן יתר על המידה, אבל צריך לציין שפרוייקטים של פינוי-בינוי מסיביים כמו שמתכנן משרד השיכון אינם ריאליים בגלל גודלם. לא ניתן במחי יד תכנונית לפנות 400 משפחות או יותר ולשבור קהילות, ומסיבה זו פרוייקטים של פינוי-בינוי לא יוצאים לדרך. דרור גרשון הרחיב כאן על החסמים להתחדשות מקומות בנויים בישראל, ויובל כהן נגע גם הוא בנקודה זו. בנוסף, הפרוייקטים שכבר כן קורים בפינוי-בינוי סובלים מאותם תקנים אנטי-עירוניים שדנו בהם במסגרת החסם הקודם.

שיכונים בטירת כרמל. מערכת התכנון הישראלית לא יודעת להתמודד עם הקושי לחדשם

פתרון: מוצע כי משרד השיכון ינטוש את רעיון העיוועים של פינוי-בינוי ויעבור לשיטת בינוי-פינוי שיטה אינקרמנטלית שמסוגלת להתמודד עם המורכבות של שיקום שיכונים תוך מתן מענה לאתגרים חברתיים רבים. הרחבות בנושא ניתן למצוא במעבדה להעצמה עירונית של מרחב שעסקה בעיקר בנושא זה.

4. ראשי העיריות בגוש דן מתנגדים לתוספת מגורים בגלל שיקולי ארנונה. נניח שכבר יש לנו קרקע ותוכנית וצפיפות, או-אז יבוא ראש העירייה התורן וינסה לצמצם ככל יכולתו את כמות הדירות שתיבנה במקום. מתל-אביב ועד רעננה ראשי העיריות עושים מאמץ להקטין ככל האפשר את כמות הדירות ולהגדיל את כמות המשרדים ושטחי המסחר, בגלל שיקולי ארנונה. הארנונה למגורים נמוכה משמעותית מהארנונה עבור שטחי מסחר ומשרדים. מצד שני משרדים ושטחי מסחר צורכים הרבה פחות שירותים מתושבים (בפרט, הם לא צורכים שירותי חינוך ובריאות שתושבים צורכים). הרחבתי בזמנו על הנושא בפוסט הזה שכלל כמה וכמה דוגמאות לנושא כאוב זה. כדאי גם לעיין בכתבה הזו שמתוכה אצטט:

ראשי הערים אשקלון וראש העין, שבשניהן נרשמת בשנים האחרונות בנייה של אלפי יחידות דיור למגורים, האשימו במהלך סוף השבוע את הממשלה בכך שאינה מתקצבת את הערים המתפתחות באופן שיספק מענה לצרכי האוכלוסייה המתרחבת. באופן זה, טענו השניים, נאלצת הרשות לממן תשתיות רבות, בהם מוסדות חינוך ומבני ציבור, מכיסה, דבר היוצר קשיים כלכליים ניכרים לרשות המקומית.

כלומר, כמעט כל ראשי הערים פועלים לצמצום כמות הדירות החדשות שתיבננה אצלן ומעדיפים להיות ראשי עיר של משרדים וקניונים בלבד (היתרון הוא שהם גם לא מקבלים זכות הצבעה בבחירות).

פתרון: משרד הפנים צריך לערוך רויזיה באופן שבו מבוצעת גביית ארנונה ואף לייצר איזון טוב יותר בין ארנונה למגורים ובין ארנונה שאינה למגורים, כך שהארנונה למגורים תעלה ואילו הארנונה לשימושים שאינם מגורים תרד. בנוסף, מוצע לבחון העברות ארנונה בין רשויות באותו מטרופולין לטובת האיזון הפיננסי. לא יכול להיות מצב שעיריות תל-אביב ורמת-גן יגבו את כל כספי הארנונה שתושבי ראש העין תורמים להן באמצעות פעילותם הכלכלית בעוד שעיריית ראש העין תישא במימון של שירותי החינוך לילדיהם של אותם אנשים.

סיכום

הרגולציה הממשלתית על שלל זרועותיה היא היא הנושאת באחריות הראשית לאותו משבר דיור שבו אנו חיים ובפרט בגוש דן. רפורמת פרגולות לא תשנה מצב זה. כל עוד ממשלת ישראל תחנוק את גוש דן מתוך תפיסות אוטופיסטיות של פיזור אוכלוסין, לצד העמדת קשיים בפני בינוי עירוני ותמרוץ רשויות מקומיות להקשות על בינוי דירות בתחומן משבר הדיור הישראלי ילך ויעמיק. כל אחד מארבעת החסמים שפורטו כאן דורש התייחסות מעמיקה מצד רשויות המדינה ובפרט מצידם של רשות מקרקעי ישראל, משרד הפנים ומשרד השיכון. אני מקווה שפוסט זה יעזור לעשות קצת סדר בנוגע לאחראים המרכזיים למשבר ולתפקידם בפתרונו.