Yanayegorov

[image description: a terrapin in the middle of the road on a hot, sunny day. His skin is dark with bright yellow stripes and his shell is ornate, covered with swirls of dark brown against a honey-yellow background. The terrapin is rushing to get across the street and his back leg is extended from the speed and force of his dash toward freedom. photo copyright 2017, Maxfield Sparrow.]

I hate the embarrassment that comes from a meltdown in front of others. I hate the fear that bubbles up with every meltdown. Will this be the one that gets me arrested? Committed? Killed?

Meltdowns, Like Shutdowns, Are Harmful But Necessary

We Autistic adults and teens put a lot of energy into figuring out what will lead to a meltdown and working to avoid those things whenever possible. Parents of younger Autistics also put a lot of energy and work into figuring these things out, both to try to keep triggering events out of their child’s life and to try to help their child learn how to recognize and steer around those triggers themselves. Outsiders who don’t understand will accuse us of being overly avoidance and self-indulgent and accuse our parents of spoiling and coddling us.

I have written about how shutdown can alter brain function in unwanted ways. Meltdowns also have their dangers and can alter brain function over time. A meltdown is an extreme stress reaction and chronic stress can damage brain structure and connectivity.

But meltdowns serve a purpose, just as another unpleasant experience that can also re-wire the brain if it continues chronically and unabated — pain — also serves an important and very necessary purpose.

Pain is an alarm system that helps us avoid bodily damage and urges us to try to change something to protect our body. While pain is usually unwanted and something we seek to avoid, without pain we would not live very long because we would not have such a strong drive to eliminate sources of damage to our bodies.

Meltdowns are alarm systems to protect our brains.

That idea is so important I gave it its own paragraph. And I’ll say it again: without meltdowns, we would have nothing to protect our neurology from the very real damage that it can accumulate.

So often, I see researchers and other writers talking about meltdowns as if they were a malfunction or manifestation of damage. I strongly disagree. It is easy for someone outside of us to view a meltdown that way because they see an unpleasant outburst that makes their lives more unpleasant or difficult to be around. They see someone who appears to be over-reacting to something that’s not such a big deal as all that. They see someone immature who needs to grow up, snap out of it, or get a “good spanking” to teach them to behave.

When someone doesn’t experience the hell it is to be the person having the meltdowns, they can easily misunderstand and misjudge what it actually happening.

Meltdowns Are A Normal Response To Sensitivities

Let me ask you something: this is a thought experiment and you don’t have to actually do this, but you might understand better if you actually follow along physically. Take your finger and poke the softer flesh on the inside of your thigh with it so that you are pressing the tip of your fingernail into your thigh. Don’t actually damage yourself! You’re just looking for a reference sensation. Poke it about as hard as you might press a button to ring someone’s doorbell.

If you have long, sharp fingernails that might have hurt a little bit (I hope you were careful. The goal here is not to injure yourself — just to create a physical sensation.) It was a quick poke, so it probably didn’t even leave a mark behind, no matter how long your fingernails are.

Now do the same thing to your gums, either above or below your teeth, in that area between your teeth and the inside of your lips. Oh! You couldn’t even poke it as hard, could you? Do be gentle with your gums, please. I repeat, this is not about harming yourself. You don’t even have to poke yourself at all if you don’t want to. You know your thighs and gums. You know without lifting a finger that I am telling you the truth when I say your gums are much more sensitive than your inner thigh.

And you are not “over-reacting” when you have more pain response in your gums than in your thigh, right? It’s easier to hurt your gums so your reaction to the same stimulus is much more intense when it is applied to your gum than to your thigh. You are not self-indulgent or spoiled. You don’t need a good spanking to get over how sensitive your gums are. You just need to take extra care that things don’t poke you in the gums.

So what’s my point? If you are not Autistic — and even more so if you are pretty close to neurotypical — your neurological wiring is more like your thigh. Life pokes at you a lot and you don’t even notice it. Much of life’s poking is fun for you. Some pokes are less recreational but present satisfying challenges. So when you see an Autistic person having a meltdown you might not even recognize the pokes they have been processing all day long because you don’t even feel them.

But our Autistic neurological wiring is more like your gums. Except not even that predictable. Some of our senses may be “hyporesponsive” and we need to stimulate them to be aware that they are even functioning. Some of us spin around or pace in circles. Some of us move our hands or fingers in ways that make us feel better. Some of us blast loud music with a heavy bass and drum component to it. Some of us rock back and forth. Our wiring demands more input than the world’s regular pokes can give us.

Some of our senses are “hyperresponsive” and we need much less stimulation. Life’s pokes are like fingernails grinding into our gums and we need to make it stop because we cannot bear the pain. Loud sounds or high-pitched sounds get to some of us. Others are overwhelmed by the struggle to understand speech when more than one person is talking at the same time. Some can’t stand textures of fabrics or foods.

Most people I know are a complex mixture of hyporesponsiveness and hyperresponsiveness. Most people I know have some senses that are both hypo and hyper responsive, changing over time. I can’t give you any single idea of a sensory pattern for an Autistic neurology because we each have our own combinations of needs.

Normal Human Variation Includes Variant Emotional Sensitivity Levels

But when it comes to meltdowns, it’s not just sensory input (or lack thereof) that will set off an Autistic’s neurological warning system and throw us into meltdown. What inspired me to write about this topic today was reading something I had written a year ago. I spent a few months living in an emotionally abusive situation last year. The man I was living with for a brief time figured out very quickly how to manipulate my compliance triggers. He even commented specifically on how easy it was for him to physically subdue me once he spotted the compliance “fish-hooks” that childhood had left embedded in me.

I’m not going to go into much detail about what he did for the same reason that I shy away from going into much detail about my decade of childhood therapy. I am working on removing those hooks from my flesh. The last thing I want to do is instruct others as to where those hooks are embedded and how to use them to steer me like a puppet.

My point in mentioning the incident at all is that I realized after the fact that my meltdowns had been sending me a very clear message I should have heeded immediately. Instead, I did what I always do: I interpreted my meltdowns as a sign of how damaged I was and how much I needed help to gain self-control. Most of my life, I’ve allowed lovers to convince me to try to medicate my meltdowns into submission. I have hated them because they seemed to illustrate how flawed and awful I was. My thought process went like this: I melt down because I’m Autistic and meltdowns are frightening and horrible and who would want to be my romantic partner? I can’t blame people for treating me badly and wanting to get away from me because look at these meltdowns!

My experience last year helped me to finally realize that I was looking at things backwards.

I don’t melt down because I’m Autistic.

I melt down because something in my environment is intolerable and I am having a normal reaction of pain and/or anxiety. That pain can be from something physical, like an intolerable temperature in the room or a sound that is piercing my eardrums and making me nauseated. Or it can be something emotional, like internal feelings of frustration or external abuse.

Everyone has meltdowns. It’s not just an Autistic thing. But our wiring is different, just like the wiring is different between your thighs and your gums. Some things that make neurotypicals meltdown don’t bother me. A whole heaping lot of things that don’t bother neurotypicals make me meltdown terribly. I’m not deficient in some way; I’m wired differently.

Meltdowns Protect Us From Harmful Situations And People

One of the things I learned last year is that even when I can’t recognize abuse because I have alexithymia, even when I can’t recognize abuse because my compliance training is kicking in full force, my body and nervous system will send me the message with repeated meltdowns.

What I wrote a year ago:

If I have lots of shouting, freak-out, PTSD meltdowns when we spend time alone with each other, yes it’s an Autistic thing. But it also means you’re regularly doing something messed up.

An isolated meltdown could just be a random convergence of awful that has nothing to do with you, but if a pattern develops, you’re probably gaslighting me, mistreating me, abusing me, or generally taking nastily unfair advantage of that same autistic neurology that makes me unable to recognize I’m being abused or mistreated until I see the pattern of meltdowns.

All my life I’ve been told, and believed, that losing my shit was a personal shortcoming I should work to overcome.

Other Autistics have written on the importance of disclosing an autism diagnosis to children. I fully agree. I also think knowing a diagnosis is a powerful tool in many ways, but it is not the only obligation of parents. I knew immediately about my ADHD diagnosis at age 7 or 8, then later my autism diagnosis at 14. I didn’t know I was disabled until college.

Many adults in my life told me I had ADHD. They just said it made me hyper, and gave me attention issues… then kept saying the same positive things about me: Smart. Unique. Creative. Reads a lot. When I got my autism diagnosis, they started saying: Smart. Reads a lot. Very high-functioning. Uniquely aware [of the diagnosis]. When they spoke of things I struggled with – like attention issues, staying organized, being polite, and making the right words happen – it was not to acknowledge disability, only deficit. It was not to work with me or discuss ways other people could adapt. I needed to adapt to the world, except for some accommodations.

They tried to quantify my life into skills and deficits. They told me I was more aware than others – like those in the special education classrooms – despite those kids being the most accepting of me when I hung out in their classrooms. I learned my deficits outweighed other qualities. I learned that there was no one else at all like me. I learned that I was alone. Not knowing what the diagnosis meant affected the ability to find friends, worsened depressive episodes and anxiety, and increased social isolation.

In my younger years, I had been able to get by through extensive book reading, writing fiction, and other solo activities. As I aged, my differences became more apparent. I wondered why I couldn’t be like everyone else or have friends. I had about one close friend in my high school years – an online one who meant a great deal to me. We couldn’t meet up in person, which I wanted desperately.  I wouldn’t know anything else but isolation until college – and making two autistic friends, along with a couple of others who accepted me.

The diagnosis given to me answered the question why for why I worked the way I did. No one helped me understand how it made my brain and body work. No one explained that it is a disability with ups and downs and effects from society. No one aided me in accessing community and culture. The diagnosis did not simply hand me all the tools I needed for life, in of itself. Community, once I found it, did.

Much of the autistic community may exist online, but it is vital. It will give youth access to writings by other autistic people. It gives them access to people who have written or know about coping tools, self-advocacy, and policy issues. It gives autistic youth an autistic culture. Parents (and other adults interacting with autistic youth), please explain autism to autistic youth. Please tell them more than a diagnosis. Please help them find other autistic people. If you don’t know the answers to their questions about autism, ask autistic people. It will change their world at least as much as telling them the diagnosis.

Part Two (Upcoming): Tips and Ways to Teach about Community

Healthy candy recipes – for all your favorite Halloween candy bars and treats.

If you don’t see your favorite Halloween candy here, let me know in the comments!

16 Healthy Candy Recipes

Healthy Butterfingers Candy Bars

Reeses Peanut Butter Eggs

Coconut Oil Fudge – 6 new recipes

Chocolate Pumpkin Pie Balls

Cookie Dough Stuffed PB Cups

Chocolate Oatmeal No Bake Bars

German Chocolate Fudge Bites

Snickers Ice Cream Bars

Healthy Mounds Bars

Vegan Peanut Butter Chips

Vegan Candy Corn

Homemade Healthy Mallomars

Homemade York Peppermint Patties

Homemade Chocolate Bars – 3 Ingredients

Sugar Free Chocolate Fudge

Healthy Chocolate Candies – In An Ice Cube Tray

Did I miss your favorite candy or candy bar? Let me know in the comments, and I’ll choose some of your suggestions to turn into the next healthy candy recipe makeover!
 

Find more healthy recipes like this Homemade Healthy Candy Recipes–16 Healthy Recipes at Chocolate Covered Katie.

A simple and secretly healthy cauliflower pizza crust recipe that’s so surprisingly delicious, you’d never guess it could possibly be so good for you!

The best cauliflower pizza crust

Oil Free

Keto

Vegan

Low Carb

Gluten Free

Whole30

Just FIVE ingredients – seriously!

If you somehow still haven’t tried cauliflower pizza, this simple 5 ingredient recipe is absolutely one to bookmark for later. Or better yet, make it for dinner tonight!

You may also like: Overnight Oats – 15 new recipes

Unlike many other keto pizza crust recipes, this cauliflower pizza crust recipe CAN be picked up without falling apart!

Super easy cauliflower pizza

I am a girl who loves carbs.

Like, ridiculously loves carbs. I’m pretty sure I could survive on an all-carb diet.

So I never thought I’d ever get on the cauliflower pizza crust bandwagon. Taking my beloved doughy Italian pizza crust and replacing it with a vegetable? No thank you; I wanted no part of this.

For months, I completely ignored the cauliflower-for-carbs trend sweeping the internet, tuning out whenever a friend would rave about how she’d made perfect low carb cauliflower rice or cauliflower breadsticks and how they were ohmygosh so good.

But as time went on and the cauliflower trend only seemed to be getting stronger, curiosity finally got the better of me… I had to know what all the hype was about.

I gave in and tried my hand at homemade cauliflower pizza.

And I fell in LOVE.

Also try this Veggie Burger Recipe – 6 ingredients

Healthy pizza crust ingredients

The recipe needs just five ingredients—no eggs, and no cheese required.

It can be low calorie, dairy free, plant based, paleo, and completely flourless.

And even before you add any toppings whatsoever, the tasty cauliflower crust is packed with nutrition: 3 grams of fiber, 2.5 grams of protein, and over 50% of the RDA for Vitamin C in each slice of pizza.

That’s just for one slice…

Who ever stops at just one slice of pizza???

*Note: For traditional pizza, try this Vegan Pizza Crust.

Can I make keto cauliflower pizza? What about vegan?

The crust is naturally vegan and sugar free.

To make it a keto crust, simply use the almond flour option listed in the recipe… and if you have leftover almond flour, you can make Keto Brownies!

I haven’t tried using coconut flour but think it should work; you’d probably just need to use less since it soaks up water like a sponge. A few readers have reported success using it. If you experiment, be sure to report back!

Where can I buy cauliflower pizza crust?

If you don’t want to make your own, you can find frozen cauliflower pizza crust at Target, Wal Mart, Aldi, Costco, Wegmans, Whole Foods, most grocery stores, and restaurants such as California Pizza Kitchen.

Brands include Cali’flour Foods, Caulipower, Green Giant (for vegan cauliflower pizza crust, try either their original or Tuscan options), and even Trader Joes.

Trending right now: Lentil Soup Recipe

How to make cauliflower pizza

Step One:  Chop the cauliflower into small florets and steam until soft.

Step Two:  Squeeze out as much moisture as possible from the cauliflower with a clean dish towel. Mash it with all other ingredients in a medium bowl, then form into a ball.

Step Three:  Place the ball on a parchment-lined baking sheet, and pat it into a circle about 1/4-inch thick. Bake 25 minutes or until lightly browned with crispy edges.

Step Four: Remove from the oven and add toppings of choice, then bake an additional 8 minutes. Allow the cauliflower crust to cool 5 minutes, then slice and enjoy!

For dessert, try these Vegan Brownies

Above – Watch the video of how to make cauliflower pizza crust.

Print

Cauliflower Pizza Crust

The best and easiest cauliflower pizza crust recipe that tastes so good, you’d never guess it could possibly be healthy.

Course Main Course

Cuisine Italian

Keyword cauliflower, flourless, keto, low carb, pizza

Prep Time 10 minutes

Cook Time 33 minutes

Total Time 43 minutes

Servings 6 slices

Calories 38kcal

Ingredients

• 1/2 medium head cauliflower (4 cups small florets)
• 1 1/2 tsp baking powder OR 2 1/2 tbsp ground flax or chia
• 1/4 cup water
• 1/3 cup flour (I’ve used spelt, white, oat, almond, or sorghum)
• 1 tsp dried oregano, optional
• 1/4 tsp garlic powder
• 1/2 tsp salt

Instructions

• Line a baking sheet with parchment, and set aside. If using flax or chia, whisk with the water and refrigerate for at least a half hour. Steam cauliflower florets until fall-apart soft. Drain fully. Stir the flour with the oregano, garlic, salt, and baking powder (if using). Preheat oven to 450 F. Once cauliflower cools a little, place it in a clean dish towel or cheesecloth over a sink or bowl, and squeeze out as much moisture as possible. At least 2/3 cup water should come out – You want it as dry as possible. Place the squeezed-out cauliflower into a bowl and add the 1/4 cup water (or the flax mixture). Mash and stir well. Stir in the flour mixture. Form into a ball. Place on the baking sheet. Pat into a circle, then use another sheet of parchment on top (and a rolling pin, if desired) to spread the circle to about 1/4 inch thick. Take off the top sheet of parchment. Bake 25 minutes, or until lightly browned with crispy edges. Add toppings of choice. Bake an additional 8 minutes. Allow to cool 5 minutes. Slice and enjoy!

  View Nutrition Facts

Video

Notes

Shown above with the Melty Vegan Mozzarella from my Hello Breakfast Cookbook.

 

More About The Cookbook 

More Easy Cauliflower Recipes

Cauliflower Meal Prep Recipes

Buffalo Cauliflower Wings

Sticky Sesame Cauliflower

Or these BBQ Cauliflower Wings

Cauliflower Soup Recipe

Cauliflower Mac And Cheese

Cauliflower Alfredo Sauce

The post Cauliflower Pizza Crust appeared first on Chocolate Covered Katie.

Sometimes disability and responsibility are seen as opposites. This is destructive, and it’s related to a taboo against acknowledging disability and ability at the same time.

Within this taboo, either we’re seen as basically just like everyone else, or we’re seen as basically unable to do anything that matters. This makes it very difficult to develop a sense of what it means to be responsible as a disabled person.

People who want us to see ourselves as capable often teach us to try and ignore our bodies, so that we can pretend that we’re really just like everyone else. This teaches us to pretend to have abilities we don’t have — and to make promises that we can’t keep. 

On the other hand, we’re often taught that being disabled means that our promises don’t count for anything. That it’s just a symbolic gesture, and that no one is ever counting on us in a real way. That everything we do is just practice, or symbolic, or someone else’s charitable attempt to include us. (Eg: a kid with a disability may be put on a baseball team nominally, expected to attend practices and games, never taught to actually play, and given the chance to hit a fake home run late in the season as a feel good event.) This can make it really, really hard to learn that it matters what we do.

There’s nothing inevitable about this. Disability doesn’t have to mean magical thinking and constant broken promises, and it doesn’t have to mean a never-ending stream of fake tasks. It can mean understanding the bodies we live in, and the minds we have. It can mean taking all of that into account when we decide what to do, and when we make promises. We can take real responsibility and do things that matter.

אוקיי, לא ממש ישנו את חייכם, אבל היה לי חשק לכותרת יומרנית. מה שכן, הרטבים האלה יהפכו את כל הסלטים שלכם (ועוד כמה דברים שאתם אוכלים) ליותר טעימים. וזה חתיכת שדרוג.

אני מנסה לכתוב כאן כמה שיותר על סלטים, כי סלטים זו אצלי אהבת אמת. לא ברור לי איך יצא לסלט מוניטין של אוכל-עונש, משהו שמתחרז עם דיאטות, סבל, וסגפנות- הרי מדובר במנה צבעונית, מתפצחת בפה, מגוונת עד אינסוף ומרעננת.

ארוחה שמתחילה בלחם טוב ומגוון סלטים ומזאטים יכולה להמשיך מבחינתי בעוד לחם טוב ועוד סלטים ועוד מזאטים. וקצת עארק. אני רגועה.

בשלנים שבאמת מרשימים אותי הם אלו שעושים סלטים שווים, ויודעים לחשוב על סוגי חיתוך ועל מראה ועל שילובים. נראה לי שיצירתיות של טבח מגיעה לידי ביטוי בסלט יותר מבכמעט כל מאכל אחר.

בניגוד מוחלט לאפייה- הכל בסלטים עובד לפי העין, ולכן אנשים שמכינים סלטים שווים בדרך כלל מצויידים במידה של אינטואיציה ובמידותיים של יצירתיות.

אחותי הקטנה, שיש לה בשפע משניהם, היא מלכת הסלטים הבלתי מעורערת של המשפחה, והיא מצליחה תמיד להכין סלטים שיגרמו לכולם להזניח את כל התבשילים שעל השולחן ולריב על קערת הסלט, שמרחפת בין הידיים על השולחן במהירות מסחררת.

אף פעם אין לה מתכון, כמובן, והיא פשוט זורקת פנימה כל מה שבא לה טוב בעין אותו יום, וחושבת על דברים כמו צבע ומרקם. פירות טריים? כמובן. אגוזים? בטח. פרוסות שלמות (!) של ג'ינג'ר ושל לימון, כולל הקליפה? כן וכן. וזה אפילו עובד.

הכל שאלה של התאמה, של חיתוך, ושל איך סך המרכיבים נוגעים זה בזה.

אחד המנהגים שהעתקתי מבית הורי כבר כשעזבתי לראשונה את הבית הוא להחזיק במקרר תמיד רוטב ויניגרט בלסמי בצנצנת, כדי לקצר את זמן הכנת סלט חסה ולוודא שזה יהיה ממש טעים (טעמי הרוטב נוגעים זה בזה ויושבים ביחד כך שהוא נעשה טעים ושלם יותר). הפוסט הזה כולל את הויניגרט הקלאסי ומוסיף אליו עוד שלושה רטבים שאני אוהבת, ויעשו את הסלטים שלכם הרבה הרבה יותר שווים. שימו לב שרטבים שמכילים פרי או ירק (כוסברה, תות) מחזיקים מעמד קצת פחות, ולכן צריך לאכול אותם תוך שבוע מקסימום.

אז יאללה, למטבח?

ויניגרט בלסמי וחרדל

הרוטב הקלאסי והפשוט שכמעט מוזר לי להזכיר, אבל החלטתי להתחיל ממנו ולהתקדם משם הלאה. זו הגרסה של אמא שלי שמונחת תמיד במקרר בבית ההורים ומשתדכת לסלטי חסה. אגב זה טעים מאוד גם בסלט שמבוסס על פלפלים קלויים, גבינה ועלי זעתר.

מכינים ככה: ממלאים בצנצנת עד השליש שלה חומץ בלסמי, ומוסיפים שני שליש של שמן זית. אפשר בד"כ לראות לפי העין. אסור להתקמצן ולהשתמש בשמן קנולה במקום כי זה יהיה זוועת עולם. מוסיפים כף גדושה חרדל דיז'ון (חרדל שרואים בו גרגירים גדולים כאלו) וכפית של דבש או מייפל. סוגרים את הצנצנת ומשקשקים אותה טוב-טוב-טוב, עד שכל רכיבי הרוטב מתערבבים זה בזה.

טיפ מנצח: בסלט חסה שמשלב גם פירות טריים (למשל, פרוסות דקות של אגסים) הרוטב הזה מתאים במיוחד, כי בלסמי הוא חומץ שמאוד מחמיא לטעמים פירותיים. עוד טיפ קצת פחות קולינארי אם כי לא פחות מהותי: שימו לב שהצנצנת סגורה טוב לפני שאתם משקשקים אותה. לא יאמן כמה פעמים התזתי בטעות רוטב על כל המטבח וכל הבגדים שלי כי הצנצנת הייתה רק בערך-סגורה. סילחו לי מראש על העדר הפאסון, אבל הייתי חייבת לציין זאת.

ויניגרט בלסמי ותותים

שידרוג לויניגרט הרגיל בדמות תותים בשלים שצובעים את הרוטב בצבע ורוד משגע ונותנים לסלט עוד טעם וריח עמוק של תותים. יעבוד עם כל הסלטים הירוקים, ועושה דברים נפלאים במיוחד לסלטים מעלים קצת מרירים כמו רוקט, תרד וקייל. אפשר לעשות מיקס של ירוקים שונים, להרטיב ברוטב הזה, לשדך כמה אגוזים ויש לכם סלט חגיגי במיוחד. את הרוטב טחנתי בעזרת בלנד יד בתוך הכוס היעודית שמגיעה איתו, וזה עבד יופי (כשטוחנים משהו בכמות יחסית קטנה רוב המג'ימיקסים יתחרפנו לכם כי הם פשוט גדולים מידי).

מכינים ככה: בכוס הבלנד או בבלנד קטן יחסית שמים 7 תותים שטופים שקצצתם מהם את הקצה הירוק, שליש כוס חומץ בלסמי ושני שליש כוס שמן זית מוצלח. טוחנים וטועמים: אם התותים יחסית פחות מתוקים צריך להוסיף כפית או שתיים של מייפל או דבש כדי לחזק טעמים. מוסיפים בסוף גם חצי כפית פלפל שחור גרוס גס.

טיפ מנצח: בעונת התותים רוטב הוא שימוש מעולה לתותים היותר עייפים וקצת מעוכים שיש בתחתית הקופסא (אבל לא הרקובים! את הרקובים תעיפו לפח שלא יהרסו לכם את כל הסלט).

רוטב שום צלוי, טחינה וסילאן

לא באמת חשבתם שיהיה פוסט שלם ב"דברים בעלמה" בלי טחינה, נכון? הרוטב הזה מתאים מאוד לסלט עגבניות עם כוסברה, לסלט סלק, וגם לירקות אפויים בתנור (תפוחי אדמה, בטטות, והכי טוב דלעת ערמונים אפויה שמקבלת ביציאה מיהתנור כמה כפות נדיבות של הרוטב הזה). אל תיבהלו מכמות השום: הטעם מאוד מתעדן אחרי האפייה, ונוצרת חמאת שום סמיכה וריחנית ולא חריפה במיוחד. גם אם אתם ממש אוהבים טחינה, אתם תאהבו אותה יותר בטעם הצלוי והעשיר הזה של השום.

מכינים ככה: לוקחים שני ראשי שום, שופכים עליהם שלוק נדיב של שמן זית, עוטפים הכל בנייר כסף וצולים בתנור לחצי שעה על חום גבוהה. פותחים את נייר הכסף ונותנים לזה להתקרר. כשהשום כבר לא חם שולפים בזהירות מתוכו את השיניים הצלויות. צריך לעשות את זה בזהירות כדי לא להכניס לרוטב את קליפות השום ולא לפצלח את כל כמות השום בין האצבעות (הוא מאוד רך בשלב הזה). ככה זה נראה:

טוחנים בבלנדר או בבלנד יד עם כוס מתאימה את השום יחד עם: חצי כוס טחינה לבנה גולמית, 1 כף שמן זית, 2 כפיות סילאן, שלושת רבעי כוס מים, חצי כוס מיץ לימון או ליים. שומרים בצנצנת במקרר. אם הרוטב נעשה סמיך מידי אחרי יום יומיים אפשר לערבב פנימה טיפה מים במזלג.

טיפ מנצח: שום צלוי כזה הוא אחד הדברים הטעימים ביותר בעולם, וכדאי לכם להתרגל לדחוף ראש שום שלם לתנור בכל פעם שאתם צולים משהו (תפוחי אדמה, עוף, ירקות). את השיניים שמפרידים אפשר גם למעוך במזלג לכדי חמאה חלקה כזו, ולאכול עם לחם או עם פסטה. חוץ מזה ברוטב סמיך מהסוג הזה מרית קטנטנה מסיליקון היא החברה הכי טובה שלכם. היא תעזור לכם לשלוף מהבלנדר את כל הרוטב בלי לחתוך את האצבעות (כמובן שאני ניסיתי להוריד עוד קצת רוטב מהסכין של הבלנדר, וכמובן שנחתכתי. כל התאונות קורות לי במטבח).

רוטב חמאת שקדים וכוסברה

רוטב עדין, סמיך וחגיגי, שאני משתמשת בו במקום מיונז בדי הרבה הקשרים. מבוסס על חמאת שקדים, שזה חומר גלם מצוין וטעים אבל לצערי ממש (ממש!) לא זול. הולך מצויין עם סלט ירקות וחסה, אבל גם כמטבל לארטישוק. עוד שילוב משובח הוא להקפיץ במחבת שעועית ירוקה עם כרישה, ואחרי שהשעועית מתרככת להוסיף בצלחת כמה כפות גדושות של הרוטב הזה.

מכינים ככה: מערבבים בבלנדר או בבלנדר יד עם כוס מתאימה (עדיף, כי זו כמות לא ענקית) חצי כוס חמאת שקדים לבנה, רבע צרור כוסברה, חצי כוס מיץ ליים (או רבע כוס מיץ לימון ורבע כוס מיץ תפוזים) ורבע כוס מים. טוחנים עד שיש עיסה אחידה. אם זה מתגבש במקרר עם הזמן ורוצים להפוך לנוזלי יותר, מערבבים פנימה טיפה מים.

טיפ מנצח: שימו לב שאתם משתמשים בחמאת שקדים (יש לזה שני שמות בארץ "שקדימון" ו"שקדייה") אבל לא בממרח שקדים, שהוא ממותק ובמרקם אחר.

I have always had volatile emotions. One popular (though deeply unkind) description of Autistic people is as “emotionless robots” — a description that doesn’t even start to approach the emotional mess of me. If I hadn’t met so many other Autistics with intense, messy emotions, lots of grief and rage, difficulty suppressing emotional impulses, I might continue to question my diagnosis. But there are plenty of us out there with hair-trigger emotions.

And so many Autistics are like me in that strong emotions, even our own strong emotions, are completely overwhelming to us. Emotions are like being drowned at the beach and before I can get up from being knocked down by a giant wave of emotion, I get knocked down by a wave of overwhelm from having too much emotion. It’s easy to get stuck there, battered by waves coming from within. I once watched a short video in which an Autistic pre-teen talked about typical people having a bucket for emotions (and sensory inputs) while Autistics often only have a tiny teacup (or in the case of senses that need extra input, a swimming pool.) It’s a great analogy. I have a swimming pool for proprioceptive input that’s almost impossible to fill and I have a tiny little teacup for emotions and too often I’m trying to catch ocean waves in it.

Recently, I found myself caught on the beach again. Events stirred strong emotions and follow-up events kept making things worse, not better, and I found myself in a downward spiral of too much emotion and too much overwhelm from too much emotion causing even more emotion. It drove away the partner I’d had for nearly two and a half years and I found myself alone, overwhelmed, devastated, and sinking under the waves even faster. I began to battle against self-talk, mainly centered around wishing I weren’t Autistic, believing that a neurology that didn’t come with such volatile emotions and such vulnerability to overwhelm would give me the perfect life that everyone — of any neurology — can, at times, yearn for in vain (for none of us get to have perfect lives. The secret is to make the best life we are able to and learn to love whatever life we do end up with. There’s no road map and only a portion of anything is ever really in our control.)

I have pulled out of the nosedive by returning to an old friend, meditation.

I used to meditate decades ago — so long ago that I can no longer remember if it did me any good. On the one hand, it seems it did, because I kept doing it for a long time. On the other hand, it seems it didn’t, because I stopped doing it at some point. Although that could have just been life interfering with self-discipline. Or maybe meditation made me feel so good that I forgot it was making me feel good and started thinking it must be a waste of time. I have no idea why I stopped, but I recently found myself stumbling across articles about meditation in a synchronicity that was hard to ignore.

The first thing that really caught my eye was an article about meditation and its effects on the amygdala. I had already been thinking about the amygdala a lot because it was pretty apparent that mine was over-active and over-stimulated. I had seen brain studies that indicated that many Autistics have very active amygdalas and even studies that suggested that we have more neural connections to our amygdala than non-autistic brains have.

The amygdala is a pair of neural regions deep inside the brain, in the temporal region (the sides of the brain, more or less beneath your temples.) They are complex and, like much of the brain, only partially understood. They appear to have a strong role in emotions and decision-making, among other things. While pleasant emotions do appear to correlate with amygdala activity, most studies focus on its role in stress emotions, anger, fear, anxiety, etc. If you do much reading about the brain and autism studies, you’re quite familiar with the amygdala already as it’s one of the favorite brain locations for neurology-based autism studies.

Fight-or-flight anxiety and panic are so familiar to me that I had come to believe anxiety was my normal state of being. I became unable to “see” the anxiety except during rare times when it lifted and I could see, by contrast, that I had been extremely tense. Venturing out among people was often too much to bear, generating feelings of being trapped or of venturing behind enemy lines. So when I saw a study that found indications of functional changes to the amygdala, apparently due to mindfulness mediation, I was immediately curious and interested.

I found studies that indicated that meditation can be effective in relieving panic and depression, that it can enhance cognitive abilities, and increase the density of grey matter in brain regions associated with emotional regulation and perspective taking. I found a paper, published in 2012, about using meditation, specifically mantra meditation, as a therapy for Autistic children age 3 to 14 years, that reported “relief of symptoms” that appear to be an effect of stress-reduction and increased emotional self-regulation.

Having seen these studies (and many others, too numerous to list here) indicating potential benefits of meditation, my next step was to read Meditation for Aspies: Everyday Techniques to Help People with Asperger Syndrome Take Control and Improve Their Lives, by Ulrike Domenika Bolls. Bolls’ writing style (originally in German and translated into English by Rowan Sewell) is very clear and easy to understand, although at times repetitive. If I did not already have past experience with meditation, I think I might have felt confused by her book as it explains the benefits of meditation, the ways that people with autism are especially well-suited to become meditators, the physical (and some mental) components of a wide variety of types of meditation, but never really gives a good sense of what meditation is, beyond “a practice that can help you.” In Bolls’ defense, meditation is very difficult to explain. It is the sort of thing that is almost impossible to understand without actually doing it yourself.

Bolls’ book is a good resource for learning about meditation and its benefits, but it will not teach you how to meditate. The author tells her readers to go find a teacher for that. I found that a little frustrating but I did not regret buying and reading the book. It provides a good overview and is especially helpful for describing the wide range of meditation styles that are available. By the time I finished Bolls’ book, I was pretty convinced that I needed to try meditation. I have often seen people refer to the Autistic brain/mind as being like a different operating system — there is nothing flawed or broken, but you can’t expect to run iOS software on a Windows machine or vice-versa. Within this analogy, meditation is like a disc optimization routine that defrags the hard drive and makes everything run more efficiently. Meditation can optimize any hard drive because it is a self-applied process, so our computer (self) already applies it within whatever operating system (individual neurological configuration) the system (person) happens to be running.

Since it had been so many years since I last meditated, I wanted more guidance than Bolls’ book provides. And since I have a very low income and a fear of getting involved with a group or teacher that might end up being pushy or even cult-like (I have experienced this in the past and am very careful about what sort of quasi-religious or new-age people and groups I get involved with because of it) I was pleased to find two free sources of non-intrusive guidance in mindfulness meditation, which turned out to be the meditation type I found myself most drawn to. The meditation I did in the past was mantra meditation. I cannot explain why I felt the urge to do something different this time. I chose, instead, a form of meditation that focuses on the breath. Very simple, very quiet, very peaceful. It can be done while sitting or while slowly walking and I have found that mindfulness breath meditation while laying down helps me to go to sleep more quickly and peacefully as well.

One source of guidance is a set of free recordings you can download from UCLA’s  Mindful Awareness Research Center. These are good recordings and well-produced, but I do not like them so much because the voice is a higher-pitched female voice (and there are even some bells in the recordings) and my nervous system does not respond well to higher-pitched sounds. I find it difficult to relax to the female voice and there are even points in the recording where the pitch and attack (a musical word for the quality of the start of a sound) of her voice causes me to startle and tense up. They are good recordings, though, and if you don’t have my sensory defensiveness against higher-pitched sounds, you may get great benefit from them.

The other recordings are almost perfect for me. Sam Harris has recorded two guided meditations and gives the files away for free on his website. (I feel I should give a warning about Sam Harris. He is more widely-known as an atheist political commentator and he has some political views that I find deeply disturbing. He is hawkish and has advocated torture and killing others for their beliefs. I avoid his political writing because I have gained so much benefit from his meditation teaching and I value him as a meditation resource. Too much exposure to his political views would make it impossible for me to use his voice as a meditation guide and I have so few resources at this point that I don’t want to lose one of the most valuable ones I have.)

I find Harris’ voice very soothing and relaxing and his guidance can bring me into a deeply meditative state very quickly. My goal is to continue using his guidance sometimes in my practice until I develop to a point where I am able to always meditate alone, without a sound track to help me. I already meditate much on my own, but still return to his recordings from time to time for assistance. In these early days, I appreciate the guidance as it helps keep me on track. If I had another recording that were equally effective for me, I would stop using Harris’ recordings since his political views are so repugnant to me. Still, I am grateful for what he has done to make meditation more accessible to others.

So . . . what has this experiment done for me so far?

I am definitely calmer. Before I began meditating, I cried every day. Sometimes I didn’t even know why I was crying. Now I cry infrequently and usually for obvious reasons, like a sad book or movie.

Little things that used to bug me don’t bother me any more. One example: I wear Vibram Fivefinger shoes (the “barefoot” shoe with separate pockets for each toe) and they get a LOT of attention. I wear them for my health (in regular shoes, I develop fasciitis and tendonitis so painful I can’t walk. In Vibrams, my feet stay pain-free) and not as a fashion statement or an attention-getter or conversation starter. It used to really bother me that I would carefully dress in beautiful clothes and all people wanted to talk about was my shoes. And the shoe conversation is always nearly word-for-word identical every time. It is so boring to leave the house and have the same conversation 10 times with strangers who only want to talk to me because my shoes are different.

It started to really annoy me. I felt like I was being treated like a shoe advertisement, not a human being. I hated that everything I did to be beautiful or get noticed would be ignored and my medical devices (because that’s all my shoes are to me — a choice that keeps my feet healthy and pain-free) were center stage. And because people don’t understand why I wear them, they get intrusive in rude ways that they might hesitate to do if I had crutches or a wheelchair instead of “interesting” shoes. (Yes, I know that people get rude and intrusive about crutches, canes, and wheelchairs, but sensitive people usually understand not to do that yet don’t really get it when it comes to my shoes.) And many of the routine comments people make are thoughtlessly rude even if my shoes were just a fashion statement.

But here’s the thing: for years I have felt irritated and put-upon about people’s reactions to my shoes. But after only a few days of daily meditation, I went out and got several comments about my shoes and it didn’t bother me at all. I felt totally calm, not irritated. It’s a small thing but it’s also a really huge thing.

I can tell that I’m looking at life more objectively than I was before. The sounds and smells and movements at the grocery store are still overwhelming to me, but I no longer feel so much like I am being personally attacked by them.

Meditation is not some kind of “autism miracle cure” by any stretch of the imagination, but it is clearly helping me cope with strong emotions and handle stress better. I am feeling less depressed, less anxious, less frustrated . . . and the space those unwanted feelings leave behind is giving me more capacity for clear thinking and compassion toward others.

So I will continue with the practice, as it seems to be doing me much good. And I wanted to write about it, in case it could help others. Thank you for reading and may you have peace.

***(שימו לב: בסוף הפוסט הפתעה! תבנית במתנה לאחת או אחד מכם)***

יש לי יום הולדת וזה אומר שסתיו, וזה אומר שיש שלכת, שנעשה קריר.

זה אומר שהמון חגי תשרי מגיעים, והתאריך שבו נפטרה סבתא מרים.

זה אומר תחילת שנת לימודים (השנה אני גם מלמדת),

וחשבונות נפש שונים, ועוגות תפוחים, ותפילות.

אני אוהבת את הזמן הזה, שבו אני קרובה אל עצמי מאוד ויש באוויר משהו אחר בין פתיחת שער וסגירת שער. חשבונות נפש עלולים להיות מעגלים מייסרים של שליליות ושל ספירת הישגים, של ניכור וכעס וקינאה, אבל הם יכולים להיות גם נעימים בדרכם הצלולה והשקטה: חשבון נפש זה הרגע הזה בתשרי שפתאום המחשבות עוברות לאיכות HD.

מילים רודפות זו את זו ואפשר לסדר בתוכן מציאות. השירים ברדיו מרגשים יותר. דברים נעשים נוכחים יותר בגוף ובזמן.

אני קוראת פוסט יומולדת ישן שכתבתי בבלוג הזה לפני ארבע שנים (תשמעו, זה קטע כמה זמן אנחנו כבר יחד אתם ואני) וחושבת שכנראה אני מוצאת את הדרך שלי להתבגר.

לראות את הכאב ואת הקשיים שגם הם מגיעים לאורך הדרך כחלק מהחיים, לא כהפרעה להם

(בכלל בזמן האחרון נראה לי שהכישלונות והחרטות הן לא הבעיה, הבעיה היא שאנחנו חיים באשליה שאפשר להימנע מהן).

אני רואה בבהירות את הדברים שטעיתי בהם ואת השינויים שאני רוצה לעשות, את כל מה שנדפק לי וכל מה שפישלתי, את הצלקות שנשארו בי מהפעמים בהם נשבר לי הלב.

וגם את הדברים שבהם בחרתי נכון ולא פישלתי בכלל, את הדברים שאני גאה בהם, את מה שעשיתי נכון ויצרתי משהו טוב וצעדתי לכיוונים שבהם אני רוצה להיות.

הלב נעשה מלא וגם קל-קל-קל. כמו בלון הליום, ככל שממלאים אותו יותר הוא נהיה קליל.

חגים ואירועים מכריחים את בני האדם להזיז בתוך הנפש את הציניות והאגו כמו שמזיזים רהיטים לספונג'ה, לערום אותם זה על זה בפינה, ולצקת בבית דליים שלמים של שימחה ושל הודיה.

זה אולי הדבר הכי חשוב בחגים ובימי הולדת ובחתונות, להקצות מקום וזמן לשמחה ולחגיגה וליופי שיכול לחמוק מאיתנו כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

וגם עוגת שוקולד יש לי להוסיף לאווירה הזו של תחילת שנה/ חגים / יומולדת.

עוגה בדיוק בטעם שלי, מושלמת, ביתית, עשירה. שוקולדית וקקאואית מאוד, לא מתוקה מידי, פשוטה להכנה (כמה ערבובים- ולתנור).

טבעונית לגמרי, ובלי כל מיני מרכיבים מוזרים שקשה להשיג, ועם גובה וצורה שרק מזמינים קרם וסוכריות ונרות.

לא שיא הבריאות (בכל זאת, עוגת שוקולד), אבל בהחלט יחסית בריאה. כל הרכיבים שפויים לגמרי ויש מעט מאוד שמן וסוכר.

כמה הערות והבהרות:

ספקנות. עומדים להיות לכם שני רגעים של ספקנות כשתכינו את העוגה הזו. הראשון, כשתמעכו אבוקדו במזלג ותצטרכו להאמין שלהוסיף את העיסה הירקרקה הזו לשוקולד זה דבר סביר, ובניגוד לכל האינטואיציות שלכם תצטרכו לסמוך עליי שצפויה עוגה שוקולדית בטעם משגע וללא צל של אווירת גוואקמולי. רגע הספקנות השני, אגב, יופיע כשתפרסו את העוגה ולא תאמינו לעצמכם שאין בה ביצים או חמאה. כל הנימוחות הזו באה מהאבוקדו, אבל אין טעם של אבוקדו. אולי בכל זאת שמתם חמאה ושכחתם…? לא. קסם. ואם אתם לא סומכים עליי שאבוקדו עושה ניסים כתחליף טבעי לחמאה תראו מה גל עשה. אפשר הרי לסמוך על גל.

קניות. המתכון הזה לא דורש שום רכיבים מורכבים שקשה להשיג, אבל מעט הרכיבים שבהם משתמשים צריכים להיות באיכות טובה. מאחר ואתם הולכים להיות רק רבע שעה במטבח (ערבוב של חומרים יבשים, ערבוב של חומרים רטובים, ערבוב של שניהם יחד והופה- לתבנית) אני מרשה לעצמי לשלוח אתכם לבלות עוד קצת זמן בקניות הפעם ובחיפוש אחר דברים טובים. חשוב מאוד למצוא אבוקדו בשל, עסיסי, רך לגמרי אבל לא שחור (אבוקדואים מסוג "הס", עם הקליפה העבה, יתאימו במיוחד כי הם רכים ונימוחים). אבוקדו קשה ישאיר חתיכות ירוקות בעוגה, ואבוקדו מיימי לא יוביל לתוצאה מפנקת וחמאתית.

עוד קניות. גם קקאו טוב ושוקולד טוב ישדרגו את העוגה הזו בכמה רמות. אני ממליצה להשקיע ולקנות שוקולד וקקאו באחת מחנויות האפייה המתמחות (תל אביבים: סעו לשוק לוינסקי!), יש שם בד"כ את המוצרים האלה גם באיכות יותר טובה וגם (באופן מפתיע) במחיר הרבה יותר נמוך. הכנתי את העוגה פעם אחת עם קקאו מעפן מהסופר מרקט, שצבעו חום בהיר, ופעם אחת עם קקאו כהה ועמוק שנמכר לפי משקל בחנות מוצרי אפייה, וההבדל לא יאמן (עוד כמה פרטים על קניית שוקולד כאן).

קרם. העוגה יוצאת מושלמת כמו שהיא, ולא ממש דרוש בה שום דבר נוסף. בגלל המרקם המיוחד שלה, נוצר לה קרום מבריק למעלה, כך שגם בלי קרם היא נראית חתיכה כאילו יש עליה קצת קרם או זיגוג. אם בכל רוצים קרם (יומולדת וזה, וגם צריך משהו שידביק ת'סוכריות) אני הלכתי על האופציה הכי פשוטה ופשוט המסתי 150 גר' שוקולד עם כף אחת של שמן (שמן זית, שמן קוקוס או שמן קנולה, לפי איזה סוג של טעם אתם רוצים להוסיף לזה. קוקוס הוא קצת דומיננטי מידי אז העדפתי שמן קנולה). מעל הקרם אפשר לפזר גם תותים או סוכריות, אבל זה כבר באמת לא מאסט.

שינויים. הכנתי את העוגה הזו עשרות פעמים בקיץ האחרון ויש כמה וראיציות שניסיתי ויצאו אחלה. את הקמח אפשר לגוון ולשים שתי כוסות קמח רגיל ושלושת רבעי כוס קמח כוסמין (זה מוסיף עוד איזשהו גוון של טעם יותר אגוזי). בסוכר אפשר לשחק ולשים קצת יותר סוכר אם העוגה מיועדת לילדים (עוד 4 כפות בערך). המים נותנים לעוגה את הלחות, אבל אם לא בא לכם על מים שקצת מדללים את הטעם אפשר במקום זה להשתמש בחלב שקדים שגורם לעוגת לצאת קצת אינטנסיבית יותר בסוף. השוקולד שקוצצים לתוך העוגה נותן לה את כל האופי וממש לא כדאי לוותר עליו, אבל אם אתם שוקוהוליקים כבדים אפשר בכיף לשים 150 גר' במקום 100.

וכדי שיהיה יומולדת קצת יותר שמח יש הפתעה גם בשבילכם:

אני כל כך רוצה שתכינו את העוגה הזו שהחלטתי לתת לכם עוד מוטיבציה כשאתם הולכים למטבח. בשבועיים הקרובים (עד ה-12 באוקטובר) אתם מוזמנים להכין את העוגה, לצלם אותה ולהעלות את הצילום לעמוד הפייסבוק של הבלוג.

בין כל האופים שיעלו תמונות תוגרל תבנית שווה להמשך האפיות שלכם (כי ביננו, צריך לעשות עוגה לא רק ביומולדת). רשת חנויות הגורמה והבישול ספיסס (הנה הם בפייס) הסכימה לתת לאחד מכם תבנית אפיה של "נורדיק" (תבניות אפיה אמריקאיות סופר-איכותיות שלא נדבקות). כל מה שאתם צריכים לעשות זה לצלם את העוגה המוכנה, להדביק על הקיר שלי, ולחכות לשמוע מי זכה. הזוכה המאושר יוכל לאסוף את התבנית מהחנות הקרובה אליו (נעשה תיאום טלפוני על זה לפני, כן?), ולחזור הביתה כדי לאפות עוד סיבוב של עוגת שוקולד.

המתנה היא אחת מהתבניות בסידרה, אז לא בטוח שזה יהיה התבנית בצורה הזו בדיוק

טוב, אז סיכמנו שאתם אופים?

יופי. מחכה לתמונות שלכם.

שתהיה לכם שנה באמת טובה, שנת בישול וארוחות וטעמים.

תודה על כל התגובות מהפוסט האחרון שעזרו לי לפתור את הבעיות עם שליחת העדכונים על פוסטים חדשים במייל. ובכלל, תודה על זה שאתם פה וקוראים. מבין הדברים הנפלאים שקורים כשיוצאים למסע כזה של כתיבת בלוג הוא שמגלים את האושר והחן בלהבין שמישהו בצד השני של המסך קורא אותך.

שנה דבש,

עלמה

הבירה הכי טובה שמוצעת בבר.

משחק מילים על "חוד החנית".

- "מה תרצו?"
- "אני אקח את חוד החבית."
- "אין בעיה, חצי גינס."

נתרם ע"י: טלי שפייזמן.
מקור: טלי שפייזמן.