מפת הזמינות של אמזון. האזור הכתום מייצג את ישראל, לא את ירדן.
ענקית הקמעונאות אמזון הודיעה היום על זמינותה הקרובה של Amazon AppStore, חנות האפליקציות שלה למכשירים מבוססי אנדרואיד, בקרוב ל-200 מדינות. ברשימת המדינות נמצאת גם ישראל, לצד 196 מדינות נוספות מכל היבשות. המדינות היחידות שלא נכללות במפת התפוצה הן מדינות ערב. בחודשים הקרובים תהפוך החנות בהדרגה לזמינה בכל המדינות ברשימה, כאשר אפליקציות יהפכו לזמינות באותן מדינות באופן אוטומטי אלא אם כן יבקשו מפתחיהן אחרת בעמוד הגדרות התפוצה והזמינות.
המטרה המוצהרת: מונטיזציה
לפי הודעת החברה, מטרת ההתרחבות היא לסייע למפתחי אפליקציות להפיק מהן את הרווח המירבי. לדברי אמזון, החנות שלה כוללת כלים רבים שמטרתם להקל על הפקת רווחים מאפליקציות, כגון מנגנון תשלום בלחיצה בודדת, מנגנון לרכישות מתוך אפליקציות ו-GameCircle, המתחרה של אמזון ל-GameCenter של אפל. לטענתה, לאחרונה ערכה מחקר שבדק את הרווחים שהופקו מ-500 משחקים בחנות הכוללים רכישות מתוך האפליקציות, ומצאה שמשחקים שהשתמשו בערכת הכלים שלה הפיקו רווחים למשתמש (ARPU) גדולים ב-83% מאלה שאינם משלבים אותה. החברה מבטיחה כי הגדלת זמינות האפליקציות לרוב העולם תאפשר למפתחים להרחיב את קהל היעד ואיתו גם את הרווחים.
חנות האפליקציות של אמזון לאנדרואיד נפתחה לראשונה ב-22 במרץ 2011, למשתמשים בארה"ב בלבד. ב-20 ביוני אותה שנה הודיעה אמזון על הרחבת החנות לחמש המדינות הגדולות באירופה – בריטניה, גרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה, ובשלהי 2012 הפכה אותה לזמינה גם ביפן. התגובות להשקת החנות בזמנו היו מעורבות, שכן כדי להתחרות בחנות של גוגל נקטה החברה בצעדים שלא היו מקובלים על חלק מהמפתחים, כגון תהליך אישור לאפליקציות, המעכב את עלייתן לחנות, ושינוי מחירים ללא התייעצות עם המפתחים – צעד שנועד בעיקר לאפשר לה למנוע תמחור שונה של אותה אפליקציה בחנות שלה לעומת החנות של גוגל או חנויות צד שלישי.
נזכיר כי מאז השקת חנות האפליקציות נפוצו בשוק הנחות לפיהן בכוונתה של אמזון להפוך לשחקנית מרכזית בתחום המכשירים. בספטמבר 2011, כחצי שנה לאחר פתיחת החנות, אף השיקה אמזון טאבלט אנדרואידי ראשון מתוצרתה, Kindle Fire, שזכה להצלחה רבה וכבש תוך שלושה חודשים כ-54% משוק הטאבלטים מבוססי אנדרואיד בארה"ב. הצעד הבא של אמזון, לפי מירב ההערכות, יהיה להשיק סמארטפון מבוסס אנדרואיד משלה, שיריץ בדומה לפייר גרסה סגורה ומשופרת של מערכת ההפעלה מבית גוגל.
את האמא המסכנה ההיא. היא גוררת אחריה ילד צורח, צווח ומשתטח. היא משתדלת לא להכנס איתו לדין ודברים על אודות הצעצוע שהוא רצה שיקנו לו ולא קיבל. היא גם מסרבת לקנות לו כל דבר אחר שהם פוגשים בדרך. היא מתעלמת ממגוון קולות המלחמה שהוא משמיע. היא עוצרת בעדו פיזית אם הוא מנסה לבעוט בה (והוא מנסה יופי). היא מגרדת אותו מהרצפה בדממה כשהוא משתטח. היא יושבת בבית שעתיים ושומעת אותו זועק במיטה. היא מתרגלת טנטרה כדי להתמודד עם הטנטרום. טוב, לא באמת. אבל היא נושמת ממש עמוק. היא נכנסת לנסות להרגיע אותו. כשהיא יוצאת, הוא צורח עוד יותר חזק. היא יודעת שהיא בסך הכל מחנכת אותו, אבל היא מרגישה כמו האמא - והאדם - המסריח ביותר ביקום. ואז עוד קצת. היא מפודחת עד עמקי נשמתה מזה שכ-ל היישוב ראה אותו גוררת את טפה הצורח, אפילו שברור לה שזה קרה לכולם. אולי אפילו יותר פעמים מלה. ובעיקר היא מתבאסת על יום נחמד שנגמר ככה. ואז היא מתפדחת עוד קצת.
After traveling 5,000 miles in three days to speak about digital disruption (I know, it's odd that my physical body has to go somewhere to talk about being more digitally disruptive), I fell asleep on a train yesterday and missed one of the most noteworthy events of the week: Amazon acquired Goodreads.
Full disclosure on this one up front: Amazon published my recent book, Digital Disruption. At the same time, I am a Goodreads member for more than five years; in fact, if you have read any of the most-liked reviews of the Twilight books on Amazon, chances are good you've read mine. That is to say that I am not exactly neutral on this one. But I'll do my best to be objective in answering all the anger being expressed on Twitter and in the trades when I point out that Goodreads was not saving itself for Amazon like some virginal tribute. It has been sitting there, all along, waiting for the right offer to come along. That's how venture capital works, people.
That's not to dismiss altogether the reactions I'm seeing, which range from Amazon wants to own the whole world (and to be fair, maybe it does) to How could Goodreads do this to us. But among all the hurt feelings and handwringing about the fall of publishing and the eventual reign of cohabitating cats and dogs (oh, I do hope you get that reference), I have an important question to ask, one that I am stealing from author Nick Harkaway (@Harkaway) who wrote this on Twitter the morning after:
The point isn't that Amazon bought GoodReads. The point is why GoodReads wasn't snapped up by a publisher years ago.
"לפיד הולך להדק את החגורה שכבר על צווארם של רוב הישראלים. על דרישה לקחת כסף ממי שיש לו, לא ממי שאין לו, הוא לא שמע. הוא השלים את המהלך שממנו הזהרתי לפני שנה וחודשיים: הוא משך אליו הרבה מקולות המחאה החברתית, והעביר אותם לנתניהו."
שר האוצר החדש שלנו, יאיר לפיד, פרסם דרשה לחג הפסח שלשום. הוא מתחיל אותה ש"בגלל שפסח, הלכתי לקרוא על משה רבנו", כי זה נראה לו הדבר הנכון לעשות. וואלה. מותר להטיל ספק בכך שזה מה שלפיד עשה, כי אם הוא אכן קרא את כל מה שמיוחס למשה בערב פסח, ועוד מצא זמן להכין סרטון, אז יש שלוש מסקנות: א. נשבר כאן שיא הקריאה המהירה מאז שאהוד ברק הודיע שהוא סיים לקרוא את "יוליסס" של ג'ויס תוך יום, ב. לפיד לא מי יודע משקיע בתפקיד שר האוצר (רועי רוטמן כבר התייחס יפה לנקודה הזו), וג. הוא לא יודע לקרוא.
אילו היה יודע לקרוא, הוא לא היה ממהר להשוות את עצמו – ועד כמה שזה לא יאומן, כי זו שבירת שיא נוספת, של מהירות עליית השתן לראש, זה בדיוק מה שהוא עושה – למשה. לברנש חם המזג ההוא יש שורה של פעולות שלאדם המודרני יש בעיה איתן, בלשון המעטה. לא, אני לא מדבר על רצח השוטר המצרי והעלמת הגופה שלו בחול, פעולה שבעיני היא התנגדות לגיטימית למשטר דיכוי אבל שמערכת ה-Hasbara היתה ממהרת לגנות אותה כסוג חדש של טרור – האחרון שהם המציאו הוא "טרור עממי", לתיאור השלכת אבנים – אילו השוטר המחוסל היה שוטר ישראלי ולא מצרי. אסור להשוות, כמובן.
משה היה אחראי לרציחתם על רצח דתי של אלפי מבני עמו אחרי כל הסיפור עם העגל, כשבאופן משונה בני המשפחה של משה חומקים מאחריותם לאירוע. מאוחר יותר, כשפלג אחר של שבט הלוויים, מונהג על ידי אחד קרח, ינסה לדרוש יתר דמוקרטיזציה בפולחן ("כי כל העדה קדושים, ובתוכם יהוה; מדוע תתנשאו על קהל יהוה?"), הוא מושמד כליל; לקראת סוף כהונתו בתפקיד, מורה משה על רצח עם, למרות התנגדות מסוימת מצד המנהיגים האחרים ("ויקצוף משה על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם משה: "החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסור מעל ביהוה על דבר פעור; ותהי המגפה בעדת יהוה. ועתה, הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו; וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו משכב זכר – החיו לכם.") איך לומר, דמות מופת בעייתית משהו.
מותר לנו להניח, על כן, שכאשר לפיד אומר שהוא "קרא על משה רבנו", הוא כנראה קרא איזשהו סיכום או מבחר ציטוטים. העמדות האלה של משה היה כל כך לא נוחות למסורת המונותאיסטית, שכאשר טום פיין הפנה אליהן תשומת לב עוינת כנדרש, בספרו The Age of Reason, הוא הפך למנודה בארצו ארה"ב ומולדתו, אנגליה. בהתאם, כל המסורות שמתייחסות למונותאיזם כמשהו חיובי – אלוהים יודעת למה – מחליקות את הקטעים הלא הנעימים האלה.
אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שלפיד מטפח פולחן אישיות בטרם פיתח אישיות. הבעיה פה שאם אנחנו עוסקים בהשוואות היסטוריות, לפיד הוא הרבה יותר פרעה ממשה.
[]
כיומיים קודם לדרשה שלו, בחובשו את כובע שר האוצר ולא כובע ראש המפלגה, הודיע לפיד שהתמונה שגילה כשר אוצר חמורה הרבה יותר משחשב שהיא. וואלה. זה מעלה, שוב, עד כמה רציני האיש שמכהן בתפקיד. הוא מיהר להודיע שקודמיו בתפקיד ניהלו "מסיבה." לא הרגשתם שאתם שותפים למסיבה? זה בסדר, תתנחמו בכך שאתם הולכים לשלם עליה את החשבון.
על פי התכנית – היא כמובן צפויה לשינויים – לפיד הולך להעלות את המע"מ באחוז אחד, וזאת אחרי שכבר העלו אותו באחוז אחד לפני כחצי שנה. כמו כן, לפיד זומם להטיל מע"מ על פירות וירקות בשווי שמונה אחוזים, למסות את קרנות ההשתלמות, לקצץ בשכר העובדים בשירות הציבורי, ולדפוק עוד יותר את זכות השביתה אחרי שבית המשפט כבר קבע שיש סוגי עובדים שהם בעצם עבדים (עוד על בתי המשפט, למטה). כמו כן, מחירי הסיגריות והאלכוהול יעלו בעוד עשרה אחוזים – למחירי הסיגרים והאלכוהול היקר, זה שנצרך על ידי קבוצת ההתייחסות של המולטימיליונר המתחמק המסים לפיד, שלום – ומחירי החשמל יעלו בעוד 6.5% אחוזים. כמו כן, יקצץ לפיד בקצבאות הילדים, ידחה את בניית עבודות התשתיות ההכרחיות בתחום התחבורה לקדנציה של מישהו אחר, וידחה את יישום חוק חינוך חובה מגיל שלוש (המדובר, נזכיר, במי שפולט את המילה "חינוך" בקצב של 6,000 פעמים בדקה.) יש גם איזה קשקוש על קיצוץ בתקציב הבטחון – או, אם לדייק, על קיצוץ בתוספת לתקציב הבטחון – אבל בוגי כבר נעמד על הרגליים האחוריות, הצבא מתכנן לנו מבצע קטן ונוצץ בסוריה, והסיכויים שזה יקרה דומים לסיכוי שנלמד מה כתוב בהסכם החשאי בין שרה ובנימין נתניהו.
בקיצור, יאיר לפיד הולך לעשות לנו את מה שבנימין נתניהו לא העז והעדיף להתחמק ממנו על ידי בחירות. הוא מכניס אותו לכלכלת צנע. לפיד הבטיח ש"מי שירגיש בשנה הקרובה שהמצב שלו הורע, צריך לדעת שזה יהיה זמני." זה מה שהם תמיד אומרים. עוד שנה, כמו הסוס מהבדיחה על צמצום כמות הקש, כבר לא תזכרו איך היה קודם.
המהלכים של לפיד הם מהלכי קיצוץ של שירותים לציבור. במקביל, הוא מעלה את המסים – אבל רק את המסים העקיפים. כלומר, חלק הארי של הציבור ישלם יותר ויקבל פחות. מחירי הדיור ומחירי המזון לא ירדו – למעשה, מחירי המזון צפויים לעלות שוב אחרי החג – ומשכורות עובדי הציבור גם הם לא יעלו. על העלאת שכר המינימום והתאמתו להעלת מדד המחירים, אין מה לדבר.
בהנחה, הלא וודאית כלל, שיש צורך לצמצם את הגרעון – ומצבה של ישראל יחסית טוב: יחס החוב לתוצר שלה עומד על 73.2%; לפני כשלוש שנים ממוצע ה-OECD עמד על 90%, וממשלות רציניות כמו אלה של גרמניה חיו יפה עם יחס חוב-תוצר של 79.8%, שצפוי לעלות ל-91.4% ב-2014 – יש שתי דרכים לעשות זאת. האחת היא לצמצם את השירותים לציבור ("קיצוץ בתקציב"), והשניה היא העלאת מסים. כשמעלים מסים, יש שני סוגי מסים: מסים רגרסיביים – כאלה שחלים על כל האוכלוסיה במידה שווה, כשמע"מ הוא ראש וראשון להם – ומסים פרוגרסיביים, כאלה שחלים על פי הכנסתו של אדם. לפיד דופק את הישראלים שאין להם, או את אלה שיש להם מעט, משני הכיוונים: הוא מקצץ את השירותים שהם מקבלים, ובמקביל דורש מהם לשלם יותר על מוצרי הצריכה שלהם. גביית מס אמת מחברות הענק שמשלמות מסים מגוחכים של שלושה אחוזים או, במקרים קיצוניים, 0.3%? הס מלהזכיר. העלאת מס החברות לרמה שבה היה קודם לכניסתו של נתניהו למשרד האוצר, לפני עשור? לא במשמרת של לפיד. העלאת מס ההכנסה על המיעוט האוליגרכי שמקבל שכר של מיליונים? אל תצחיקו את לפיד. הוא, אחרי הכל, מתחמק מתשלום מס אמת על ידי התרגיל של הפיכתו לחברה וקבלת דיווידנדים במקום משכורת. וזה עוד במקרה הטוב: אם אתם עובדי ציבור, לפיד הולך לקצץ את המשכורת שלכם. כי, אתם יודעים, עובדים ממורמרים מספקים שירות טוב יותר.
לפיד מפמפם לנו את האגדה על מעמד הביניים שעובד. האמת היא שברוב המשפחות העניות יש לפחות מפרנס אחד, לעתים שניים, והן עדיין לא נחלצות מהעוני. לפיד, כמו קודמיו במשרד האוצר, לא צפוי להדק את האכיפה על שכר המינימום: ממשלת נתניהו דחתה את התביעות של ועדת טרכטנברג להעלות את מספר מפקחי העבודה. אני לא רואה את לפיד משנה את זה. עוד לא ברור לי איך טרם התייחסו לדיבורים של לפיד על מעמד הביניים העובד כמקבילה של האמירה של מיט רומני שלעניים הוא לא דואג.
לפיד הולך להדק את החגורה שכבר על צווארם של רוב הישראלים. על דרישה לקחת כסף ממי שיש לו, לא ממי שאין לו, הוא לא שמע. הוא השלים את המהלך שממנו הזהרתי לפני שנה וחודשיים: הוא משך אליו הרבה מקולות המחאה החברתית, והעביר אותם לנתניהו.
[]
ומצבכם עוד טוב. בג"צ קבע לפני כשבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים בתחום הסיעוד. המצב שממנו העדיף בית המשפט להתעלם– כהרגלו הכרוני; לא סתם יש סחבה על עיני אלת הצדק, כדי שלא תוכל לראות את תוצאות מעשיה – הוא שרוב העובדים בתחום הם בעצם עובדות (כ-90% מהן), והן ברובן עובדות זרות.
בית הדין הגבוה לצדק קבע שאפשר להעביד את העובדות האלה מסביב לשעון, ללא חופשה, ללא הפסקות, ללא הגבלת שעות העבודה, וללא תשלום על שעות נוספות ועל עבודה בימי שבת וחג.
באופן מעניין, שלוש מתוך ארבע השופטים שהתנגדו לפסיקה הן שופטות. עדנה ארבל קבעה ש"המצב בו מועסק עובד 24 שעות ביממה, 6 או 7 ימים בשבוע, ברציפות ללא הפוגה, הוא מצב שאין לקבלו בחברה מודרנית ואין להשלים אתו. תשלום עבור שעות נוספות, מלבד התכלית העצמאית שבבסיסו, עשוי להשיג גם תכלית חשובה זו של הענקת שעות פנאי לעובד." הנשיא גרוניס כתב ש"אנו ערים לתוצאה הקשה הכרוכה בפסק הדין, אך למרבה הצער, דומה שאין מנוס מכך, נוכח היכולת המוגבלת של בית המשפט לגבש פתרון מספק לבעיה אשר עומדת בבסיסו של הליך זה." למרבה הצער, אנחנו נאלצים לשלול את זכותכן לזכויות עבודה שמקובלות בחברה מודרנית ולהותיר אתכן במצב של עבדות למחצה. יש אנשים חשובים יותר ממכן, ודאי תבינו.
ולהוציא הארגונים הקבועים, שעושים עבודת קודש, ולהוציא הכותבים הקבועים, שתולשים את שערותיהם, הסכנתו של בית המשפט הגבוה בארץ עם שלילת תנאים בסיסיים מנשים עובדות זרות עברה בלי שום תגובה. אם אתם חושבים שזה לא יגיע אליכם – לא מחר, לא מחרתיים, אבל עוד חמש-עשר שנים – אתם משלים את עצמכם.
[]
וישנה בעיה נוספת וקשורה, בעיית החוב. הישראלים נמצאים בחוב כרוני. מצד אחד, ההכנסה שלהם נמוכה ביחס למדינות אחרות ב-OECD, מצד שני ההוצאות שלהם גדולות יותר. הפתרון המאד לא בריא, שמפומפם על ידי הבנקים, הוא הזרמת הלוואות בתנאים נוחים, או על כל פנים שנראים נוחים לאנשים שלא מבינים אותם. זה משחק מסוכן מאד, שיכול בקלות להגמר בבכי. כשהמשבר יבוא והריבית תעלה, והריבית עכשיו ברמות מגוחכות, הרבה מאד אנשים יכולים לאבד את מה שיש להם, או ליתר דיוק את מה שחשבו שיש להם.
ממשלת נתניהו, כמו הממשלות שקדמו לה – למעשה, כמו ממשלות ברחבי העולם – עוברות בשתיקה על הנושא הזה. הן לא מונעות מהבנקים לחלק גלולות רעל לאוכלוסיה, או על כל פנים לא מאלצות את הבנקים להסביר כמה רעל מכילות הגלולות שהם מחלקים.
וחוב הוא סוג של עבדות. לאורך ההיסטוריה, היא היתה הסוג הנפוץ ביותר של עבדות: Debt Peonage. אנשים שהיו משועבדים לאדם אחר כדי להחזיר חוב – לעתים קרובות, מבלי שהיתה להם יכולת של ממש להחזיר את החוב הזה. המשברים החברתיים בעת העתיקה היו כמעט כולם סביב שאלת החוב, וכמעט תמיד הגיעו סביב הדרישה לביטול חובות ולשחרור עבדים.
ליהדות היה פתרון לכך: השמיטה. היא מוכרת כיום בעיקר כדקדוק מייגע סביב השאלה מי מגדל מה כל שבע שנים, ובאמצעות תרגיל הערמה על יהוה – המאמינים שלו סבורים שמי שאמר והיה העולם הוא קצת טמבל, שלא קולט שכל שנה מוכרים את החמץ ואז מקבלים אותו כמו כלום – אבל במקור, היא כללה גם שמיטת חובות. כל שבע שנים, היו כל ההלוואות שלא שולמו במלואן עד אז פוקעות.
הסיבה שאתם לא שומעים על המנהג המעניין הזה, שהוא הרבה יותר חברתי משאלת מי הבעלים הווירטואלי של החסה של עין כמונים במהלך שנת השמיטה, היא שחכמי התלמוד הרגו אותו. האחראי הוא הלל הזקן, מי שכולם יודעים שהתחיל את הקריירה כעני מרוד אבל רק מעטים יודעים שהוא וצאצאיו שימשו כנשיאים, כשהאחרון שבהם – גמליאל השישי – סוחב בתפקיד עד 425 לספירה. שושלת של חצי אלף; זה לא רע, לא רע בכלל.
הלל תיקן את הפרוזבול – "הלל תיקן הלכה?", סינן מורי ורבי זאב רובין, "לא! הלל עקר הלכה" – כדי שיחסל את שמיטת החובות. מעתה, החובות הם בידי בית הדין ואי אפשר לשמוט אותם. התעמולה הרשמית אומרת שמטרת שמיטת החובות היא חשש של מלווים מפניה, מה שגרם למשבר אשראי משום שהם הפסיקו להלוות. מדובר, במחילה, בצואת פרים. מלווה ולווה ידעו היטב את מועד שנת השמיטה, ומלווה שפוי לא היה עורך הלוואה שמועד פרעונה קרוב לסוף שנת השמיטה. אנחנו מדברים על תקופת מחנק אשראי של שלושה-ארבעה חודשים, אולי; וזה כאשר החוק ההלכתי גוזר על חברה חקלאית במהותה שלא לעבוד את האדמה במשך שנה ולא ליהנות מפירותיה במשך אף יותר מכך. יתר על כן, חלק ניכר מההלוואות באותה התקופה היה מיועד להשיג את הזרעים לעונת הזריעה הבאה, מה שלא רלוונטי בשנת שמיטה. לא; הסבר סביר יותר הוא שהחברים החדשים של הלל שעלה לגדולה, מעמד מעניקי ההלוואות – מותר להניח שהיה מעמד כזה, מקביל ל-equites של רומא, גם בחברה היהודית – לא אהב את המצב שבו יש תקופה קצרה שבמהלכה הוא לא יכול להרוויח מהלוואות, הלוואות שלאורך ההיסטוריה שימשו כאמצעי לשעבד משפחות במשך דורות.
עבדי חוב: מי לא עובד כדי לשלם את שכר הדירה, את החשמל, את האוברדראפט, את הלוואת הלימודים, את ההלוואה ההיא על הרכב? מי מאיתנו לא עובד, רוב זמנו, כדי להחזיר כסף לאיזה תאגיד?
לפיד אוהב לדבר על החוכמה שביהדות. אז הנה הצעה: מדי שבע שנים שספירתן תתחיל בסוף הפסח הנוכחי, יישמטו כל חובות האזרחים הפרטיים לתאגידים. חובות שאזרחים חבים זה לזה, כמו גם חובות שהם חבים לציבור – מסים שלא שולמו וכדומה – יישארו על כנם, אבל כל חוב לבנקים או חברות אשראי יימחק. חובות של חברות לחברות אחרות, כמו גם חובות של חברות למדינה ושל המדינה לחברות, יישארו על כנם.
זה יהיה רע לבנקים? וואלה. זה אומר שזה יהיה טוב לאזרחים. יהיה להם טוב משמעותית, כשהבנק יהסס להציע להם הלוואה שתשעבד אותם, כשהוא יודע שהוא צפוי לאבד חלק ניכר ממנה. כשהוא יצטרך להציג למשועבדים העתידיים את תנאי התשלום האמיתיים, הם עשויים להבין לאיזו מלכודת הם נכנסים. זה לא הוגן? שאלה לי אליכם, אחי הבנקאים: את הכסף שלכם כבר גביתם מתשובה, דנקנר ושאר האוליגרכים שמסתפרים עלינו ועליכם? לא? אז תרשו לי לומר שהגיע הזמן שהמשחק הזה, שבו משקי הבית הקטנים צריכים לשלם את מחיר ההימורים של כמה אוליגרכים, צריך להגמר. ושיכול להיות שאתם גדולים מדי, ושלא בריא לנו שתהיו גדולים כל כך. אחרי הכל, כשתפלו אתם תדרשו שנציל אתכם, בשיטת הסחטנות הידועה שאומרת שאם לא נציל אתכם, יהיה לכולם רע יותר.
ואולי זה ילמד אנשים לא להשען על בנקים, ולא לקחת הלוואות בריבית בלתי סבירה שהם לא מבינים, אלא להשען על התנועה העולה של peer to peer lending: אתה צריך להסביר למה אתה צריך הלוואה, ואם שכנעת, אז מספר גדול של אנשים יתן לך כל אחד סכום קטן. ככה, הנפילה – אם תהיה – לא תהיה גדולה, ואנחנו נחזור למצב הבריא יותר של דירוג אשראי אישי, כשהמעמד שלך לא תלוי ברשימה באיזה מחשב שנגיש לפקיד מנוכר, אלא במה שהאנשים שמכירים אותך חושבים על ההתנהלות הכלכלית שלך. זה צפוי לעודד התנהלות אחראית יותר.
כן, זה ימנע הלוואות ענק לחברות ענק. אני רואה את זה כבונוס: אלה חברות שלא נצטרך לחלץ אחר כך, במסגרת הפיכת הקפיטליזם המודרני לשיטה שבה הרווחים הם פרטיים והסיכונים – ציבוריים. אם נעבור לשיטה כלכלית שכל אדם יוכל להבין, בלי "כלי נשק פיננסיים להשמדה המונית" כמו מערכת הנגזרות, נעשה את הצעד הראשון בדרך להשתחררות משעבוד כלכלי.
יאיר לפיד והחברים שלו כנראה לא יאהבו את זה. נחיה בלי האהבה שלהם.
[]
וכמובן, יש את האנשים שמצבם גרוע הרבה יותר: הפלסטינים, שמבחינתם ליל הסדר הוא ליל הסגר, והעובדים הזרים. נועם ר. סיכם את המצב היטב כאן. שתו ארבע כוסות.
ועוד דבר אחד: אני נוהג לקרוא לצה"ל "הצבא המוסרי יותר מהחמאס." בהתחשב בסרטון הזה, אולי שם מדויק יותר יהיה "הצבא המבוגר יותר מהגנון." ראו "לוחמים" ישראלים בפעולה נועזת.
הערה מנהלתית: תדירות הכתיבה בבלוג תהיה דלילה משהו השבוע, הן משום שחגים משבשים את סדר החשיבה והעבודה שלי והן משום שבמשך שני ערבים השבוע אהיה בכנס ביגור. אני מקווה לחזור לכתיבה סדירה יותר בסופ"ש.
במהלך תקופת הבחירות, תומר אשור ואנוכי שוחחנו על מה שנקרא 'שיטת הבינגו' בקלפיות. השיטה היא פשוטה: בכל קלפי יושב נציג של כל אחת מהמפלגות עם טופס 'בינגו'; הטופס מכיל מספרים רצים שמייצגים את הבוחרים בכל קלפי, לכל מספר זהות מוצמד מספר. כאשר אדם מצביע, נציג המפלגה מסמן את העובדה שאותו אדם הצביע כבר. אחת למספר שעות, מדווח הנציג על ההצבעות בטופס הבינגו למפלגה.
בשביל מה צריך את שיטת הבינגו? וובכן, בימים החשוכים לפני הטכנולוגיה, השימוש בשיטת הבינגו היה כזה: לכל עיר יש את המעאכרים שלה, את קבלני הקולות. הם יודעים מי מתייעד להצביע למפלגה (ולפעמים מקבלים כסף על כל הצבעה כזו). לכן, הם יודעים מי מה'חיילים' שלהם כבר הצביע, ולמי צריך להתקשר להגיע לקלפי. כך, גם, בסוף היום, מצליבים את מספר הקולות שהתקבלו בקלפי למפלגה, ובודקים האם קבלן הקולות עמד בהתחייבות שלו, האם ה'חיילים' שלו מספיק נאמנים.
לקראת הבחירות, הודלף לתומר מסמך פנימי של הליכוד, אשר הציג שינוי מדהים בתפישת ה'בינגו': עתה, לא רק שצריך לסמן בטופס, אלא לדווח באופן מקוון על המספרים של המצביעים. אותו דיווח, בזמן אמת, בהצלבה עם נתונים אחרים של ועדת הבחירות, היה מאפשר פגיעה משמעותית בפרטיות ולזהות (בצורה סטטיסטית ויחסית) מהי ההצבעה של כל אדם. הפעילות דרשה, בסופו של דבר, ספירה סטטיסטית של מספר הפתקים שחסרים בקלפי בכל כמות הצבעות מסוימת (נניח, 10). וכך מוסבר בפניה שלנו לועדת הבחירות:
בקלפי מספר 6 בעיר מודיעין עילית בה נספרו 216 קולות כשרים היתה התפלגות ההצבעה כדלקמן: (1) יהדות התורה: 523 קולות (2) האיחוד הלאומי: 7 קולות (3) ישראל ביתנו: קול אחד (4) הליכוד: 4 קולות (5) ש"ס: 77 קולות.
בין השעות 00:01-00:70 הצביעו בכל חצי שעה כ-11 איש בכל אחת מהקלפיות. על ידי שימוש בשיטה המוצעת, ניתן למצוא אנשים שלגביהם ידוע בוודאות לאיזה מפלגה הצביעו. למשל, אם ידוע לנו (באמצעות ספירת הפתקים) שבשעה 16:00 חסרים 7 פתקים של האיחוד הלאומי, פתק אחד של ישראל ביתנו, 4 פתקים של הליכוד, 77 פתקים של ש"ס ו-250 פתקים של מפלגת יהדות התורה, הרי שבסוף היום לאחר שסופרים את כלל הפתקים בקלפי ניתן לדעת שכל מישהצביע החל מהשעה 16:00 (באמצעות המידע שהועבר למטות המפלגות) הצביע ליהדות התורה.
כעת, לא מדובר על מידע מושלם, אבל מדובר על בעיה בחוק. בעוד שחוק יסוד הכנסת קובע כי הבחירות תהינה חשאיות, הרי שכעת, בגלל התפתחות הטכנולוגיה, החשאיות הזו נפגעה. אכן, לא מדובר על מערכת שמזכירה את הפגיעה בחשאיות של הצבת מצלמה בתוך הקלפי, אבל כן מדובר על משהו שמאפשר לקבלני קולות להתנכל למצביעים אם הם לא הצביעו (ובסופו של דבר לפגוע בחשאיות הבחירות), וכן מאפשר לדעת מידע פרטי על מישהו.
לכן, הפתרון היחיד חייב להיות שינוי של הדרך בה מצביעים והגבלה של הזכויות של נציגים לסמן ולאגור מידע על המצביעים. עד שיעשו את זה, הבחירות ימשיכו לא להיות חשאיות.
מה שנותן לפרויקט הצילומים הזה את היופי שלו, בעיני, זה השם.
אנה אוליביירה (Ana Oliveira) צילמה פרוטרטים של אנשים שונים במקום ובתנוחה שבה צולמו זמן רב לפני כן. זה מזכיר פרויקטי נוסטלגיה למיניהם כמו Young me now me שבו אנשים משחזרים תמונות ילדות של עצמם או like mom like dad שבו אנשים משחזרים תמונות של הוריהם (שניהם פרויקטים של זי פראנק הבלתי נלאה) אבל השם נותן לזה רובד נוסף.
אוליביירה קראה לפרויקט שלה Identitied. זהויות. כי אלו כבר לא סתם תמונות על הזמן שעבר. תראו אותם, היא כאילו אומרת, אלו אותם בני אדם, זוהי אותה הזהות. ה"זקן" הזה הוא הבחור ההוא עם הברק בעיניים, ה"זקנה" ההיא הינה הנערה הנאווה והביישנית הזו. ורואים את זה, באמת, רואים משהו שחוזר על עצמו, רואים שביב מסוים מאותה אישיות שמהבהב בשתי התמונות. והלוא הם כל כך השתנו, לא רק חיצונית, גם פנימית. התפתחו, התרככו, התקשחו, רבדים וקפלים נוצרו להם גם בנפש. מה מגדיר אותם בתור אותו אדם, בעצם? ואם גם אנחנו משתנים כך, מה מגדיר את מי שהיינו אתמול ואת מי שאנחנו היום כאותו אדם? הרי משהו השתנה גם בנו, קטן ככל שיהיה. מתי הבדל הופך משהו לאחר ומתי לא? (ואיכשהו, כשהתמונה הצעירה מוצגת מהצד, במידה מסוימת, היא גורמת גם לפנים בתמונה המאוחרת יותר להראות צעירות יותר, כי אנחנו רואים בהם את אותו אדם ופתאום ההווה מקבל פרופורציה אחרת על פניהם של האנשים הללו. פתאום הוא רק נקודה על הרצף).